יש לי מן קטע, לפצוח בשיחה קולחת עם לא אחרת מאשר עצמי לפחות פעם בשבוע. לרוב זה קורה בשבתות, כאשר המשמרת יותר רגועה והריכוז שלי נע בין בהייה בנוף וואדי ירוק ומשוגע, לבין קול הקדיחות של השקט שמתמקד באונה הקדמית ומשבש לי את המחשבות.

אני מתיישבת ומספרת לעצמי על פחדיי הגדולים ביותר, על רגשות כמוסים ומחשבות אבודות, ולעיתים משתדלת להתמקד בהודיה - מה יש לי וכמה יש לי, וכמו כן גם במה שאין לי, גם על זה צריך להודות.
ישנה מטרה שקיימת בי והיא בעצם אותה עצמי; איך להגיע אליה ואם לדייק לגוף ראשון, איך להגיע אלי.
המטרה עוברת דרך שיעורים שעוברים דרך אנשים, עבודות, מערכות זוגיות, משפחה, וכמובן - ישנם את השיעורים הפרטיים, אלו שביני לבין עצמי, שם אני מפרקת הכל לגורמים, בוחנת וטוחנת את המסקנות עד לדק.
היקום יזמן לי שיעורים על גבי שיעורים עד שאלמד בדרך הקשה או הקלה, הבחירה היא בידיי, השאלה היא מה אבחר הפעם?

הרוטינה הזו, בה אני פוגשת עוד ועוד גברים שבאים על מנת ללמד אותי אך לא על מנת להישאר כבר מעייפת, מקשה עלי להשאר קלילה וזורמת ולהימצא בהודיה על מה שיש. דרכם מאוד קל ליפול למראה מלאה ברחמים עצמיים של כמה אין לי.
זוגיות במרחק נגיעה שכנראה שומרת נגיעה.
והאתגר הגדול הוא לפרוס לפניי את הנקודה הרגישה הזו ולא להתרגש, לתת למצב להיות כפי שהוא ולקבל אותו.
אני יכולה להבטיח שכמות הפעמים בהן נשברתי וקרסתי לתוכי בגלל אותה מראה ארורה היא בלתי ניתנת לספירה.
אבל לאחרונה קרה משהו אחר, או שהתנתק לי איזה חוט במוח ורוב הסיכויים שיָמַי ספורים ואוכל להנצל רק דרך ניתוח מוח מהמסובכים ביותר, שרק 12% מצליחים להשתקם ממנו.

או שהפנמתי. הפנמתי את השחרור, הפנמתי את הזרימה וכבר לא נקשרת חזק או אפילו נתלית באחרים, אלא נותנת להם להיות. אני מכניסה לחיי הזדמנויות נטולות ציפיות ומצליחה לראות אותן כפי שהן, מבלי שאטפח איזושהי תלות רגשית בהן. אנשים נכנסים ויוצאים מחיי ואני מקבלת את זה.
תחילה כמעט ואיבדתי את זה. איך יתכן שכך אני מתנהגת, איך יתכן שניתקתי את עצמי ממאפיין כל כך חזק באישיות שלי.
וכיאה לחוקרת מן השורה הראשונה, שוב ישבתי עם עצמי פירקתי ובחנתי והגעתי למסקנה הזויה אחת – אין בי יותר חרדה. זה לא שהחרדה נעלמה לגמרי מחיי, אבל משהו בה התרכך והתעדן, כאילו שתינו מבינות אחת את השניה ולא נלחמות יותר.

היא נותנת לי להיות ואני לה, בסנכרון מלא, והיא הרשתה לי לוותר על הפחד, כך שהיא עדיין קיימת בי אך ללא הפחד.
וכשהיא עולה וצפה לה אני מנסה לחבק אותה, להראות לה כמה היא אהובה. זה מרגיע אותה והיא מרפה.
אז השיעורים שלי עדיין קיימים ומחכים לנוכחות שלי שאגיע לבחון ולפרק גם אותם, שאתן להם את היחס הראוי.
אני יושבת מול הטבע הירוק והפרוע שלי וממשיכה לבחון את השאלה באיזו דרך אבחר הפעם, בקושי או בקלות?

// מיכל רץ

Your email was successfully saved