אני אוהבת אותם חריפים.
 בצורה קיצונית. אינטליגנטים עוקצניים כאלו, כמו חתיכות הפלפל חריף במנת הסביצ'ה תאנה שלא מזמן איזה שף בישל לי בבית. אני אוהבת שהם מבשלים אותי לאט ובעדינות, באיטיות, כדי שארגיש טוב טוב מה הם שווים וארגיש שאני לגמרי עשויה כדי שיאכלו אותי. ככה, בלי סכין, עם הידיים, כמו סטייק, עם העצם, עם הדם, מדיום רייר. לא, בעצם לגמרי רייר, בתולי, אמיתי, כמו בטבע. 
אני אוהבת  אותם מסתוריים.
 מספרים לי סיפור ארוך שהוא בעצם אגדה, משהו לא ברור עם דמויות מומצאות ואנשים עם ראש של פיל או גוף של זברה או זנב של סוס פוני. וצבע. מלא צבע. אבסטרקטי, סוריאליסטי, עם טיפות של שמן זית ,זיעה, חול וקרניים של שמש שחודרות מהצדדים. וזה כואב כי חם, כי שמש זה חם, וזה דוקר אותי  כמו הסכין של הבשר ממקודם, חום שמבשל אותי ברוטב סצ'ואן חצי מתוק חצי חריף, מתובל טוב טוב ככה, לא ברור, לא ידוע, לנגב אותם עם חלה של שבת, כאלו מתוקים, ואז מלוחים, עם שומשום, ושקר כלשהו, ועוד שקר כלשהו, מלוח, מתוק, חריף, מעניין בפה. העיקר שמעניין פה.
 אני אוהבת אותם כישרוניים.
יוצרים, אמנים מיוסרים, מסכנים, חולמים, שרים, מנגנים, כותבים. אני אוהבת שהם משחקים עם המילים, שואבים אותי בעזרתם כמו קפה מתוך טים-טם, כמו הסוף של השוקו, כמו ביס של בננה לוטי מקורמל. וכשיוצא להם "אוי" ו"איה" ו"עוד" ו"תקשיבי למשהו" ו"תשמעי מה כתבתי" ומיתר שנפרט. ו'אח' כמה מוזיקה, אח, איזו מוזיקה יש להם למילים, ולשקרים ולדיבורים ולערטולים ולפחדים, כמה פחדים, כמה צעדים, קדימה, אחורה, ככה אני אוהבת אותם, מתלבטים. לרגע בטוחים, לרגע בורחים  לרגע מלכים, לרגע משרתים. אותי. את הרצונות שלי. בבוקר, ואז בלילה, ואז בבוקר שאחרי הלילה. ואז מפסיקים.
אני אוהבת אותם, את כולם. עד תאריך פג התוקף.
הם מספרים לי שאפשר בקירור, אז עוד קצת. עוד רגע לאהוב אותם. 
"עדיף להשתמש לפני".
אני אוהבת אותם מקולקלים.
// מיכל שכטמן 
לעוד מיכל >> 

Your email was successfully saved