2013-2015 שנתיים אחרי התואר.

לא התקלחתי כבר יומיים, טוב, חורף, מותר לי, את מי כבר אני צריכה להרשים?

את האנשים במשרד פח שאני עובדת בו?

אנשים עצובים שמפזרים חיוכים.

מגיעה למשרד, מתקתקת כמה סיגריות, משרטטת קוביות קטנות וממלאת אותם ב"וי", חוזרת הביתה ושולחת קורות חיים.

אחמ"שית בבית מלון? יאללה, זורמת. מה 'כפת לי?

עוזרת שיווק ב"פאמאפרס"? מה זה אומר בכלל?

קודם שיתקשרו אלי, אחרי זה אחשוב מה להגיד.

מסיימת עם החלק הזה של הרטואל היומי הקבוע, וניגשת לעיקר.

אוכל.

באה להכין לי איזה טוסט, אין צהובה, אעשה עם בולגרית. טוב, אז אין גם לחם מסתבר.

מחר. מחר אעשה קניות. גם ככה כל הכלים בכיור, אני אכין פופקורן במיקרו.

" בייב אתה בא לראות שובר שורות? הדלקתי כבר בוי או די"

" את לא אמרת לי אפילו שלום כשחזרת".

"קח, קח נשיקה. יאללה, התחיל הפרק".

הפופקורן לא עושה לי טוב לבטן, איכס, אני מרגישה דאבה.

הוא מנסה להזרים אותי לסקס, ואו מלא זמן לא עשינו סקס.

לא בא לי. כבר מלא זמן לא בא לי.

וכמה זמן לא קראתי ספר, ולא הזזתי ת'גוף קצת. רק לדחוף לעצמי פופקורן אני יודעת.

רק על וולטר וויט בא לי.

אחרי ארבעה פרקים של "שובר", גם לישון בא לי.

עבודה-טלויזיה-שינה-עבודה טלויזיה-שינה.

הלוואי שיפטרו אותי מחר בבוקר, הלוואי.

שנתיים אחרי, הבנתי.

משהו צריך להשתנות. אני לא יכולה להמשיך כמו אחד הזומבים מ "ווקינג דד", וגם

לא בא לי לגמור כמו וולטר מ"ברקינג בד".

31/12/2015 יום לפני תחילת שנת 2016.

ראיתי פוסט של מישהי שעברה בדיוק את מה שאני עוברת. היא הזמינה אותי להגיע לסדנה שלה "creation".

שיחררתי סקפטיות, והגעתי.

בסדנה, קיבלתי פלשבקים על הספר שכתבתי בגיל שמונה.

הוא היה מורכב מסיפורים קצרים, על דפי A3 שחציתי לשניים. הדבקתי את הדפים עם דבק פלסטיק (זה עם הפקק הכחול), וליד כל סיפור קטן, הדבקתי ציור קטן שציירתי.

נזכרתי בסוד ששמרתי בפני עצמי והעולם- אני כותבת.

עדיין לא הבנתי איך ומה אני מתכוונת לעשות עם זה.

אז הפסקתי לשאול את עצמי איך. וחזרתי לכתוב את עצמי לעולם.

הצד השני של המוח, זה שנשאר עדיין על אוטומט, לא איחר לנסות ולערער אותי.

"מה כבר יצא לך מזה מטומטמת? מה תעשי עם כתיבה? מה נראה לך שאת? דוסטויבסקי? טולסטוי?"

"יודעת מה? תניחי את זה במגירה, לימים רעים, כשהמוזה תיפול עליך, כשההשראה תינחת. למה לך לרוץ ולספר לעולם?".

הדבר הכי חכם בצד הזה של המוח היה כשהוא שאל אותי למה.

וככל שחיזקתי את ה "למה" שלי, ה"איך" לא איחר לבוא.

פוסט חשוף בפייסבוק, סדנת כתיבה מטלטלת, הרבה שיחות עם עצמי, לוח חזון אחד שתליתי לי מול הפרצוף - ובו הספר שלי. הספר שעדיין לא נכתב.

לאט לאט עם הרבה מחשבה ועשייה הדברים התחילו להגיע אלי.

"מתי את כותבת שוב?"

"מתי את מוציאה כבר ספר?"

ידעתי שאני צריכה במה.

שלחתי טקסט, ועוד טקסט ועוד טקסט.

לא קיבלתי תשובה. אבל האמנתי שזה יקרה. פשוט ידעתי.

03/01/17.

שנה ושלושה ימים אחרי הסדנה המדוברת ( אבל מי סופר?).

דנה העורכת של "מה וזה" התקשרה אלי, "ברוכה הבאה למה וזה ולקהילת הבלוגרים שלנו".

אולי זה קצת ילדותי, אבל הרגשתי שמינימום התקבלתי לקאסט של העונה השישית של "שובר".

"באמת? אני? מכל הכותבים בעולם?

על מה אני אכתוב? מה יש לי להגיד שאחרים כבר לא אמרו?"

תכלס? זה לא באמת משנה.

אני רוצה לחיות.

ובשבילי לחיות, זה לכתוב.

אותי.

// מיכל שכטמן

Your email was successfully saved