אין סיכוי שאירדם בתוך אוהל.

משהו הטריף אותי מבפנים כששמעתי על המידברן בפעם הראשונה. כשהתחלתי קצת לחקור, הבנתי שחוץ מהערכים שאני מאוד מתחברת אליהם, מדובר בהארדקור רציני. אין מקלחות (שטיפל'ה לא נחשב) והשירותים הם רק כימיים להקיא. החום הוא כזה של מדבר והקור הוא כזה של מדבר והאבק....איזה סרט.

ואם אסע, איך בכלל ארגיש חלק בלי קאמפ? ואיך אהנה מהפסיכודליות אם אני סאחית אש?

כוסאומו. קניתי כרטיס, יהיה בסדר.



חוששת, נכנסתי למתחם ולעיניי נגלתה עיר ענקית. תוך כדי שאני נדהמת מההפקה, החום הורג אותי, נשאר לי שלוק אחרון של מים, ואת השוק האמיתי חטפתי כשקלטתי שכולם כבר התמקמו לפני יומיים ואין סיכויי למקום לאוהל שלי. אני אבודה.

ברנר ותיק עם קרן פרוותית על הראש עצר אותי. "את רואה, זאת הפלאייה, המרחב הפתוח של המידברן". הפלאייה בנויה כמו שעון, הוא הסביר לי תוך כדי שהתיז עליי מים מרעננים במיוחד. "בקצה הימני אלו השעות המוקדמות ובקצה השמאלי המאוחרות". הודיתי לו. הוא מבקש לחבק אותי, סתם כי בא לו לחבק. "באהבה", אני מתנפלת עליו, מחייכת וממשיכה בטיול.

בדרך לארבע וחצי עוצרת אותנו בחורה ששמה לב שאנחנו וירג'ניות (פעם ראשונה בברן). "תראו, בכל קאמפ יש אזור אורחים שנקרא סלון ואזור אישי לחברי המחנה", הרגיעה ."אתן יכולות להיכנס בכל רגע לאיזה סלון שאתן רוצות, להשתתף בפעילות או סתם לרבוץ. אז תרגישו חופשי".

אני מתחילה להרגיש בבית ונכנסת לאחד הקמפים שמקבל את פניי עם צ'ייסר טובי. אני משחררת את הכוס הרב פעמית מהשאקל, לחיי החופש.

אביהו ניגש ומתחיל לרקוד איתי, אני מתמסרת לסאונד האלקטרוני שבוקע מן הרמקולים. "מאיזה קמפ אתן?" שואל. "פרי קמפ, עדיין לא התמקמנו". "וואלה! אני בדיוק מתקפל היום. אני אקח אתכן אליי, תשימו את הציוד, יש צלייה". בדיעבד, הבנתי שאביהו היה הגיפט (מתנה שמטרתה להפיץ אהבה) הראשון שלי.

המשכנו לסיבוב אינטנסיבי בכל הפלאייה. בעודי מתרגלת לסופות ולפודרה בריסים, חלפה על פניי ספינת פיראטים בגובה פסיכי, נערה בחוטיני מעור ואיקסים מאיזולירבנד על הפטמות, סוסי פרא במלחמת כריות ורודות, אישה בבגד גוף שקוף רוקדת על עמוד, גבר עם כנפיים מפזר בועות סבון, וחבורת היפים שמפזרת אבקת פיות לרגלי ארנב ענק, הגבול בין המציאות לחלום מטשטשים. ואני מביטה על הפלאייה בפליאה.

כשהגענו לקמפ של אביהו בלילה, ההזיות במדבר החלו להתעורר. מיצגי האומנות הפסיכודליים האירו בצבעי ניאון וגרמו לי להרהר מה החלום הפסיכי שלי? אני מבינה שלא הגעתי מוכנה לפלא הזה, אולי לא ידעתי שזה אפשרי להיות במקום שבו הכל אפשרי, שאני יכולה להיות מי שאפילו לא העזתי לחלום להיות. ההבעה העצמית הרדיקלית, היצירתיות העצמתית והנתינה ללא גבולות הפכו אותי נינוחה ובטוחה יותר. בלי לשים לב, הם הפכו אותי למי שאני רוצה להיות ברגע זה.




מפוצצת באנרגיה אחרי כל היום הזה, נכנסתי לאוהל הקטן שלי. באוזן אחת השתוללו צלילי באסים אינטנסיביים מהולים בגניחות של זוג או רביעייה במעשה אהבה, האוזן השנייה התברכה בסאונד מצחקק של חבורת אנשים שמחה והאוזן השלישית קיבלה באהבה קמפ קריוקי ששר בזיופים שבאותו הרגע נשמעו הכי יפים שיש. חלקיקים ממה שחשבתי על עצמי לפני שהגעתי, התפזרו עם הרוחות.

נשכבתי על המזרן המאובק, מתכסה בשמיכה דקה כשבחוץ שמונה מעלות. "אין סיכוי", אמרתי ונרדמתי.

מי היה מאמין.

תמונה בסוף הפוסט

// מיכל שכטמן

Your email was successfully saved