את רוצה אותו, לא רוצה אותו, ואז את רק חושבת שאת רוצה אותו, אבל לא בטוחה.

את מתה לגלות אם הוא ימשיך לאהוב אותך גם אחרי שיראה את כל החרא שלך.

את לא מפחדת שהוא ידע שאת לא הכי חזקה כמו שאת עושה את עצמך, או לא הכי חטובה כמו בתמונות. את רק בוחנת.

את מתה שהוא יתאכזב ממשהו שעשית או אמרת, אבל הוא לא. אז את ממשיכה להיות שם, מחכה שמשהו יקרה, שמישהו יטרוף את הקלפים, אולי משהו ישנה את דעתו?

אולי הוא יבין כבר שאת לא מושלמת כמו שהוא עושה ממך, שאת לא החלום שהוא אמר לך שאת.

את מתה שהוא יעשה את הצעד שאת מפחדת לעשות.

אבל מי כבר יטרוף את הקלפים אם לא את? הוא כבר מקבל אותך עם כל החבילה של השריטות, זאת את שלא.

אבל בכל זאת, בפשטות האופיינית לך את זורמת עם זה. מזמזמת לך את מנטרת ה-"אללה באבלה" האהודה עלייך, "מה שיהיה יהיה", ומחזיקה אצבעות כדי שאולי הוא יבין.

כבר בזבזת יותר מידי זמן בחיים שלך בגלל קלות הדעת הזו, אבל ככה את. לוקחת את החיים כחוויה, חולת ריגושים לא מרגשים.

מרגש אותך שהוא יעריץ כל אזור בגוף שלך, שיסגוד לכל מילה שאת משחררת לעולם. שיאהב כל חיוך, כל דמעה. את זונת תשומת לב, את מכורה לאהבה שהוא נותן לך, אז את נשארת.

את מספרת לעצמך שאת הדמות הראשית בסיפור חייך, או בטלנובלה, אז את מייצרת אקשן מהסוג הנחות ביותר.

את עושה לייק בפייסבוק של האקס. את מתבלבלת ומבלבלת אותו.

הוא כבר מתכנן את החתונה ומדמיין את שני הילדים המתוקים שיהיו לכם. את חולמת על האקס.

את רואה שהוא מתרגש מכל חיוך שלך, את מרגישה את הלב שלו מתרחב בכל פעם כשאת צוחקת, ומתכווץ כשאת בוכה. את רואה שעומד מולך האבא של הילדים שלך. את נזכרת שהרגשת ככה בדיוק גם עם האקס.

את מעדיפה לעצום את העיניים, לבלוע את הרוק. להתמכר לתחושת האהבה שאת מקבלת, מה זה משנה איך, ומה זה משנה אם זה ממנו בכלל.

הדמות הראשית בסיפור שלך נשארת שטוחה. תמיד חוזרת לאותה נקודה.

את רוצה אהבה אמיתית, אז מה כל זה שווה כשאת לעולם לא יכולה לתת לו אמת בחזרה?

את נרקומנית של פשרה.

ובתור אחת כזאת בעצמי, אני יכולה להגיד לך שקשה להיגמל.

את אולי תפסיקי לישון בלילה לתקופה, או שתפתחי איזו מחלה נפשית או פיזית, אבל ככה זה, את תתרגלי. אלו רק תסמינים. את תגדלי מזה.

אולי יום אחד, אחרי שתתנקי, תוכלי להציג את עצמך בתור הגיבורה האמיתית של הסיפור.

כרגע, זאת הטרגדיה שלך.

אבל הסוף שלך עדיין לא נכתב.

את יכולה להחליט אחרת.

// מיכל שכטמן

Your email was successfully saved