אין לי זמן לחפש דירה בתל אביב. במיוחד כשאני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהורדתי שערות ברגליים, עשיתי קניות בסופר או הכנתי לעצמי חביתה. אז אני לוקחת חופש מהעבודה, ועוד לפני שהשעון המעורר חופר לי טודו טודו בום, רעש בלתי נסבל של אוטובוסים זועמים מצלצל לי באוזן ומעיר אותי. אני זורקת על עצמי את הדבר הראשון שאני מוצאת בארון ומרכיבה על פניי את מסיכת הקשיחות, בכל זאת אני יוצאת למלחמה.

אני יורדת אל הכביש הראשי, שואפת את הצפירות של המכוניות, את נהרות האנשים שממהרים להגיע בזמן, את החליפות המעונבות ואת האטרף שלהם בעיניים. אני שואפת את ההצלחות והכישלונות שלהם, שואפת את השיגעונות והאכזבות שלהם והם הולכים מהר ואז יותר מהר. עוברים באדום ולא אכפת להם שמישהו יידרס בדרך, הם  צריכים להגיע עד 10:00 ואם מישהו יפריע להם בדרך הם לא יהססו לדחוף אותו, לא יבקשו סליחה וגם לא יביטו לאחור. 

איך אפשר למצוא פה דירה? ואיך אפשר פה בכלל? אני ממשיכה לשאוף את הסטרס. אני לא רוצה את זה, הם פשוט סביבי, יפים ומוצלחים עם מבט של פרוזאק, כזה שאני לא מצליחה לעקוב אחריו. ואין לי מושג לאן הם ממהרים בכלל, אבל גם אני איתם. אני מרגישה את הריאות שלי מפוצצות בשאיפות, כולם פה שואפים להיות מישהו או משהו וגם אני מצטרפת לשאיפה הגדולה. היא מהולה בעשן סמיך של עיר ללא הפסקה, כי תמיד אפשר מהר יותר, גדול יותר. תמיד אפשר להיות טוב יותר. אני סך הכל רוצה להרגיש שייכת, אבל אני ממשיכה לרוץ כבר שנתיים אחרי קלישאות, דופקת ספרינטים כדי להספיק להגיע ליעד שמישהו אחר בכלל הציב לעצמו. 

אני נכנסת לדירה הפיצית, ואין לי אוויר. נחנקתי. אני לא רוצה דירה בכלל, אני פאקינג רוצה כבר בית. אני רוצה מקום לחזור אליו כל ערב ושתחכה לי ארוחה חמה או כביסה מקופלת בארון או מכתב קטן עם לב אדום. אני רוצה לבשל כל יום מנה ראשונה ועיקרית וקינוח לשנינו, לתת נשיקה ענקית על השפתיים ולמרות שהצלחת שלי מלאה. לגנוב ביסים מהמנה שלו, כי זה הרבה יותר טעים.

אני רוצה ציוץ ציפורים. אני רוצה להגיע לבית הקפה השכונתי שלי ושסיוון המלצרית (שיושבת איתי על סיגריה באמצע המשמרת) תגיש  לי סלמון וסודה בלי שהיא לוקחת הזמנה בכלל וכשאעבור ליד שלומי הירקן הוא יצעק "קילו עגבניות לשכטמן! - צ'ק". אני רוצה מיטה של מלכה עם סדינים לבנים וריח לוונדר וכריות אדומות ופרחים ועציץ אחד.

אני רוצה שעובד, השכן הקשיש מהקומה האחרונה, ישאל אותי "נו, אז מתי חתונה? " (וזה לא יציק לי) ובזמן שאני עוזרת לו עם השקיות של הסופר, הוא ייזכר איך הוא ורוחמה אשתו שתחייה, הכירו אצל שלומי הירקן ומרוב שהייתה יפה, נפל לו המלפפון (מהשקית) ואיזו אצילית היא הייתה כשהתכופפה לעזור לו לאסוף. "היא הייתה אחרת"  יאמר לי. "אישה בגובה העיניים". בשקט, ירגיע, "הכל בסדר, יא בינתי, בסוף הכל מסתדר".

ויהיה לי פתאום כל כך ברור שהבית הוא עובד ושלומי הירקן ודודו מקומה שנייה וסיוון המלצרית. הבית הוא אני וגם כל אלו שדוחפים. הבית הוא הבחור שיכנס לי ללב ממש עוד מעט והפעם יישאר שם לתמיד. אז מצאתי דירה. אולי קטנה, אולי לא משופצת, אבל עכשיו היא גם הבית.
שלי. 
// מיכל שכטמן

Your email was successfully saved