אני נכנסת לדירה שלו בסביבות רבע לארבע בצהריים כשבפה שלי פילטר של סיגריה וטבק שמתגלגל כבר מעצמו בין האצבעות שלי. הוא מדליק את ה-TV, שם לנו איזה סרט ואני בנתיים בוחרת את הז'אנר שאליו אשייך את הסרט שאני כבר מריצה בראש.

"את מעשנת הרבה" הוא אומר לי, ואני באקט מרדני מדליקה עוד אחת, כדי שחלילה לא ארגיש פחות בטוחה לידו.
אני עושה תנועה של שמנה לשעבר ומרחיקה את החולצה מהבטן ."אל תיהי שקופה, שלא ירגיש שאת מתרגשת".
"להדליק לך מזגן?" הוא עלה עליי.

הוא עושה מחווה רומנטית ומכין לי ארוחה בלי מלח, למרות שהוא לגמרי טיפוס ממולח. 
כבר שבעתי אבל הוא הפך לרעב. 
הוא מתקרב ואני מדליקה עוד סיגריה, כדי שיתרחק.
"בואי נעשה ילד" מאמא. אני כבר על 200 קמ"ש, מדמיינת שאני עקרת בית שמגדלת תאומים ומשתזפת בבריכה של הוילה המטורפת שלנו ברשפון. הוא חוזר הביתה בשעה לא קונבנציונאלית, לבוש בחולצת טירקו לבנה, ג'ינס בהיר וטבע נאות, ואומר לי "אני אוהב אותך מאמא".

חבר שלו מגיע והם מתחילים לשחק סטנגה בגינה, אני מסובבת את הראש ומקבלת בומבה שמגיעה אליי במהירות האור מהכדור. "איה!". שיט, זה בכלל המוח שלי שקודח.

השעה כבר 20:00 ואם לא אלך עכשיו זה עוד עלול להיגמר בסקס, רחמנא לצלן.
הוא מצליח להזיז לי משהו שם למטה,
קצת מעל הבטן, כזה מתחת לסנטר. י'סוטים . 
בלב. 

הוא מספר לי סיפור ואז שותק, הוא משאיר קצוות פתוחים, זה בסדר, בחרתי את הז'אנר-סרטי מתח.
היד שלו עושה את דרכה לירך שלי, ממש ליד התחתונים.
מעניין פה. אני מעלה ל-300.
הוא איש של מילים, וזה עושה לי חשק לקפה ועוגיות אבל הוא מדליק פייסל ומוזג לי יין.
הוא עושה לי קשה, אני שותקת בקול. הלוואי והיה שומע.
הוא ממשיך בדרכו למטה. אני כבר מזמן לא שקטה.
 התשוקה מפתה אותי לגשת, היא חמקמקה ושקרית, נושכת.
 29 שנה ועוד לא למדת? עדיין לא הבנת שלפעמים צריך לדחות סיפוקים?
אבל הוא מרגש אותי וזה עושה לי נעים.

זה תמיד מתחיל בשקר יותר מדי טוב. הוא כל כך משכנע שאפשר לחשוב שיש סיכוי.
התשוקה לא צריכה אמת, היא רוצה שקרים קטנים. אם הם יהיו מספיק טובים, אולי בסוף יהפכו לאמת.
אבל מה לעשות, אני לא מצליחה לשקר.
לא דוחה סיפוקים לא בגוף ולא בלב, כזאת אני, עירומה.
אניוואי, מחר, אני אכנס למצב סגירה.
"אפשר להודיע ללקוחות שאנחנו סוגרים מטבח. אפשר להתחיל להרים כיסאות, הגענו כבר לפיק, עשינו קופה יפה ליום הזה".
כמו מלצרית שמחכה לסיום המשמרת, אני מתחילה לנקות מתחת לגומיות, לפלש את הכוסות ולפזר חשבונות על השולחנות.
אני סוגרת מהר לפני שאתחיל לפתח ציפיות.
ואני, למרות שאני חולה על סרטי מתח, אולי כדאי שאתחיל לאכול סרטים רומנטיים.
מחר,
אפתח את הבר מחדש.

// מיכל שכטמן
לעוד מיכל >>

Your email was successfully saved