3 ימים בלי: 
בא לי למות. 
למות זה מושג טוב לעומת מה שאני באמת מרגישה. 
כאילו שמישהו משך לי את הריאות מטה עם צבט או אטב. 
מן עקצוצים מוזרים ותחושת חום-אש באיזור הגב. משהו רע כזה. 
אני גם לא נרדמת, והולכת כמו זומבי כמה ימים.
זה מסתדר ביום השלישי כי אז אני חולמת חלום.

בחלום נשברה לי הזהות.
הייתה שם רוח בדמותי, שיצאה מהגוף שלי. התעוררתי מבועתת עם התובנה שהרוח הייתה הסיפור שקראתי לו "מיכל המעשנת", זו שאימצתי לעצמי במיינד למשך 15 שנה. 
ממש כמו שאר המסכות שחבשתי על פני במשך השנים, כל כך חייתי אותם, שלרגע חשבתי שהם "אני".
 

A post shared by Michal Shechtman (@michta1) on

(אני ה"מגניבה")

7 ימים בלי:
אני לא מצליחה לקלוט שבאמת שבוע עבר. אני עפה על זה.
אני יוצאת עם חברים לפאב, מזמינה יין , ומבינה ש-אוקיי, אני לא באמת חייבת סיגריה, ושההרגל "עישון חברתי" נעלם כלא היה.
אני מגלה שסיגריה אחרי סקס זו פיקציה, שסיגריה אחרי אוכל זו שטות גמורה, ושמי ששותה קפה עם סיגריה לא באמת יודע מה הטעם של קפה.
אני כותבת פוסט בפייסבוק ומודיעה שהפסקתי לעשן ואני צריכה עזרה.היה רגע כזה שלא כל כך האמנתי שאצליח לבד. אבל תוך כדי המעשה אני מבינה כמה אומץ וחוזק יש בי. כמה אמונה עצמית, וכמה חמלה.אני הרי עושה הכל בשביל הדבר הכי חשוב- הגוף שלי, עצמי.

אבל השטן לא מרפה: מר' ניקוטין-שלום, והוא לא מתכוון לעזור.
אני עדיין מרגישה שהוא קורא לי. הוא מדגדג בורידים, מזדחל אל הכתפיים, ועובר אל הראש. 
צועק לי: "שכטה! רק שכטה קטנה!"
אני חוטפת התקף חרדה ורוצה הביתה עכשיו כי "אם לא אני מתה". 

זה מחזיר אותי לחרדות של פעם, אבל היום, איזה מזל, יש לי אחלה חברים שמחזקים אותי, ויש לי אחלה קול בראש שמזכיר לי עד כמה הכל שקר, יש לי אותי.                                          
אני מתעוררת בבוקר ומבינה שעברתי כמו גדולה את אתמול, מביטה על עצמי במראה וצועקת עליה שהיא "מלכה". 
"עליה".
נו, כי אני רואה מישהי חדשה שם. 
אז היי, אני לא יודעת מה שמי, אבל אני על הכס, נעים מאוד.
 

בעונה הבאה

A post shared by Michal Shechtman (@michta1) on

עיצוב : עדי גאליס

אני זורקת את כל המזכרות: פילטרים, מצתים, טבק יבש. ביוש.                             
ואז בום.

21 יום בלי:
קצת משעמם לי. 
מה זה? מה קורה פה? המרפסת קוראת לי לסיגריה. 
ריק לי.
פתאום יש מלא זמן פנוי.
אז אני עושה משהו אחר במקום. משהו שמקדם אותי. משהו שעושה לי טוב. 
אני גם מריחה טוב! 
ויש לי אוויר לנשימה! 
 

A post shared by Michal Shechtman (@michta1) on


ואני לא נגעלת מהבל הפה של עצמי בזמן שאני ועודד מתנשקים.
ואז,זה נגמר ביננו.
איך? זה לא משנה כרגע, תרגיעו.
אני בוכה. מסתגרת ל-24 שעות בחדר ושוב בא לי למות.
 
"רק סיגריה אחת", ה"סיפור" מדבר אלי.
"זה ירגיע אותך", אני מתבלבלת.
אני נזכרת שאני כבר לא "מיכל המעשנת" וממשיכה לבד.
אני שותה כמה לילות יין, מנסה להחליף סיפור בסיפור אחר. 

אבל עכשיו כבר הרבה יותר קל לשחרר. היין לא מחזיק מים, ואיתו גם הדמות שיצרתי לעצמי במהלך החיים. גם היא מתחילה להתפורר.
אני מבינה, שאני לא משהו אחד, אני הכל. ואני גם כלום. 
ופתאום הכל הרבה יותר קל. אני פחות נאחזת וזה לא כל כך קשה כמו שדמיינתי.
הביטחון שלי עולה, אני מרגישה סופר וומן. 
הרי הוכחתי לעצמי שאני יכולה להפסיק לעשן, אז הכל אפשרי.

45 יום בלי:
ולפעמים, עדיין לא קל. 
 וכשזה קורה, אני מזכירה לעצמי שכמה טוב לדעת שאני כבר לא תלויה בדבר, ודבר לא תלוי בי.
ושבכלל…
ה#קל בראש.

// מיכל שכטמן
 

Your email was successfully saved