החנוכה הזה היה המיותר בחיי. 8 ימים להעביר. ללכת לפי בית הלל ולהגיד שהאור רק ילך ויגדל, נר אחד, שניים, שלושה. עד השמיני. ובשמיני כאילו משמיים חגגו שנה חדשה. וזה שטויות באמת. השנה, החנוכה, סיבות למסיבות. ותו לא. יותר התחברתי לבית שמאי, באמת, שם האור הולך וכלה.

אז מתוך ההתנשאות המיותרת גם היא החלטתי לנסוע לאיזה בית קפה שנראה קצת קריסמסי. נסעתי פעם עם מישהו ליד המקום ותמיד רציתי לחזור לשם, כשהאורות אצלם דולקים. ירד גשם בדרך, כמובן, כי איך אפשר בלי האווירה?
התיישבתי לכתוב כשהאורות הקטנים סביבי דולקים, כאילו לכבודי או לכבוד עץ מקושט שלא עומד שם. מלצר נחמד הביא לי שוקו למרות שהזמנתי קפה "כי נראה שאנשים צריכים מתוק. בעל הבית אמר לי לומר את זה. נשבע. הנה תראי, אני מוציא עוד משקאות לצוות". עד סוף הערב הצוות כבר הפכו להיות אנשים מוכרים, עם סיפורים משלהם, שומעים את שלי. מוסיפים מילים לקטע הזה ממש.

צחקתי מהמשפט, חשבתי לעצמי ׳איך התאים לי שוקו היום, כמה ימים לתוך השנה החדשה.׳ שזו שטות כמובן. בטח הלבלב שלי אותת למתוק וזהו.
רציתי לכתוב, באמת. אבל המחשבות לקחו אותי למקום אחר, איך פעם התרגשתי מאורות שכאלה ואיך היום הם פחות מרגשים אבל עדיין עושים את העבודה. גורמים לנו לחשוב בקצב איטי יותר על דברים סמיכים יותר.
בערב השנה החדשה, בנר השמיני של חנוכה, הוסיפו שנייה לזמן. באמת, כמו שמוסיפים שעה וכולם מתבלבלים בבוקר - אותו הדבר. הוסיפו שנייה אחת קטנה. זה כמובן לא שינה דבר לאף אחד, אבל השנייה הזו היתה קצת מרגשת, כמעט כמו האורות הקטנים.

שנייה פחות אצל אצן היא ברכה. שנייה יותר שהרכבת חיכתה אך ורק לך או ליולדת שהיתה צריכה עוד רגע, מהסיבות שלה. שנייה של קבלת החלטה, שניה של "ערה?" שנייה של הימור. רק שנייה קטנה.
והוספנו אותה בלי משים, כאילו היא לא חשובה. כמו האורות הקטנים בבית הקפה שתמיד שימחו אותי כל כך.
בסוף, בעל הבית, הצוות ואני חשבנו שכל נר היה יכול להיות משמעותי יותר אם רק היינו במקום בו המחשבות יאטו קצת. בעל הבית הביא חנוכיה, (נשבעת!) ואמר לצוות לחשוב סמיך, היה מבסוט על הביטוי שזרקתי לו. לחשוב לא רק לעומק, אלה גם בתוך כל חריץ במוח שלנו.

"לשפוט אנשים לטובה," הוא אמר והמשיך מיד "או לא לשפוט אותם כלל, עוד יותר טוב! זה הנר הראשון."
בכלל אם הגענו ל'דין' אז לדון את האחר לכף זכות. ולקבל את האחר ודעותיו, לא חייבים להסכים איתו, אבל סובלנות זה ערך עליון.
היתה שתיקה רגע, אני חושבת שהצוות היה קצת בהלם מהבוס שלהם, איך ברגע הפך לרכיכה. בעל הבית הדליק נר שני ופתח עיניים רחבות, כאילו רומז "אם לא תזרמו עם המצב ההיפי שנוצר פה אין טיפים!" אבל בצחוק. מלצר השוקו זרם איתנו - "לשאוף להיות אדם טוב, ולעזור איפה שאפשר, להיות קרן אור למי שאין לו שמש בעיניים."
לתת מעצמך, למרות שאם אין אני לי מי לי.

לזכור שלא כל מה שנוצץ זהב, נר שלישי הייתה מלצרית שעברה מטבריה, זה מטופש מאד אבל מה לעשות שזוהר פנימי הוא חבוי ומציץ רק דרך העיניים. לא הבגדים, לעיתים גם לא המילים. פחות ציניות.
בנר הרביעי מישהו אמר "לזכור חזק חזק להסתכל לאנשים בעיניים, למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו. כי
שם בעיניים - היא נפשם, ולתת להם להסתכל דרכי. זו עבודה."
בנר החמישי ציטטתי את משלי "לך אל הנמלה עצל", ללמוד אפילו ממנה, מהנמלה, להיות חרוצים ולהרים את עצמנו, להטיס את עצמנו לגבהים. לבנות גבוה ולא על חשבון אחרים, כי אפשר. נר שישי.

את הנרות הנותרים הדלקתי אחרי בית הקפה, הרגשתי קצת רע לסיים את המחשבות הסמיכות לבד, כי בלי החבר'ה האלה לא הייתי חושבת על זה אולי.
נותרו רק נר שביעי ושמיני, שניים. קלאסי. לאהוב, לא? אהבה שלא ממש תלויה, אבל כן. תלויה בדברים הטובים, הנקיים, שבונים אותה.
אחר כך עוד חשבתי על השנייה שהוספנו בלי משים. שאולי בשנייה הזו התקבלה החלטה לחלק לנו שוקו, וזה - זה באמת מרגש.

// מירב מלמד

Your email was successfully saved