הדלקת לי נרות בחנוכה שעבר, כי ידעת שלמרות שהקשר שלנו לדת רפה, למה לא להכניס קצת קסם לבית.
הנרות מרצדים, אני חושבת על אבא שלי שר לו את "מעוז צור" ועל כך שאני עדיין זוכרת את כל המילים, אתה מתרגש כאילו בשבילי או בגללי ומודיע לי שאתה מאושר איתי. אתה מתרגש כשאני מתרגשת מהאורות הקסומים סביב, מהבית המואר, מגשם חזק, אפילו מעץ חג המולד של השכן מהעיר העתיקה.

אני שואלת אותך ערב אחד, אם אלה החיים, ואתה שותק. כמה אני שונאת כשאתה שותק...
אני שואלת אותך אם אלה החיים ואתה אומר לי "כן וזה בסדר". אני עונה לך "איך זה יכול להיות בסדר אם החיים כל כך משעממים... שגרה”.
אתה מחבק אותי, אני נרדמת שוב, קמה-מנשקת-הולכת לעבודה-חוזרת-שוב מקלחת-אוכל טוב-נגור יחד-נעבוד-נשכב-נאהב-נעבוד-מקלחת- אולי נביא ילד?
נו באמת... אלה החיים? זהו? קצת חשבונות, משק בית, משפחה?
ואתה שותק ואז אומר "כן. ככה יחד.”

אני חושבת לעצמי שלא, זה לא מספיק... אתה כזה רומנטיקן, תן לי מלל, תן לי!
אתה מחבק אותי שוב ואני מתוך החיבוק שלך, נטול המילים, רוצה לצעוק עליך שתדבר, תתן לי סיבות. תן לי תשובות. והחיבוק שלך שותק... ואתה לא מדבר.
אבל אז משהו מתחמם בין היד שלי לגב שלך, ובין החזה שלך ללחי שלי... והחיבוק השקט והחם שלך אומר הכל. "אלה החיים.”

“כל מה שאת אומרת על כך ש׳אלה החיים׳ - אז אין לי מה להגיד לך, אבל כן, אלה החיים. את פשוט צריכה לראות אותם ברור יותר, ורדרד יותר. יש דברים יפים ויש פחות".
התשובה שלך היתה טובה כל כך, אבל אני נשארתי עם הגוון השלילי שלי, לא הצלחתי למצוא שקט אמיתי וזה רק בגללי.

עברה שנה ולי עדיין אין תשובה. אני והמוח הדבילי שלי הלכנו למצוא "מלל" מיוחל בזרועותיו של מישהו אחר... ואתה? חזרת לתואר "ידידי הטוב". הלכת לבנות בית עם מישהי חדשה. יחד אתם ה"זוג היפה", מותאמים בלבוש, מרכיבים משקפי ראיה תואמים, היא כל כך "נכונה". נתת לה טבעת בגודל הנכון, איתה אתה שוב מאושר בתמונות. היא פשוטה ממני, שמחה עם תשובותייך הקצרות והחיבוק החם הזה שלך.
אני חושבת שאני אוהבת את האחר הזה שלי, שלא תבין אחרת. אלה החיים, פעם אתה מדליק נר איתי, פעם אתה מדליק נר לאחרת.

// מירב מלמד

Your email was successfully saved