חברה שלי מדהימה. היא אומרת שבכל יום יש סיבה כלשהי לשמחה, אפילו קטנה.
לפעמים זה מעצבן אותי, כל החיוביות הזו. אז יזמתי ריב.
בטעות.

אני לא מטומטם, נשבע לכם, אני בחור טוב. אף פעם לא חשבתי על בגידות, אף פעם לא הטלתי ספק במה הדבר הנכון לעשות. אני מתנדב אחת לכמה זמן, אוהב את הזולת. אבל בחיי, לפעמים היא מעצבנת.
אמרתי לה שלא כל יום הוא שמח, ולא כל יום הוא סיבה למשהו מיוחד. לפעמים יום הוא סתם יום ולא צריך להגזים.
היא נראתה מופתעת. "טוב, כאילו יכול להיות, אבל זה נחמד לחשוב שכל יום מיוחד. סתם כי המחשבה עושה טוב על הלב" אמרה בקול הנשי שלה, הבוגר, היציב, החמוד.

בקושי נתתי לה לסיים משפט, הרגשתי איך אני האידיוט שיוזם פה וויכוח לשווא "את מבינה שזה קצת ילדותי נכון? יש ימים חרא, יורד גשם, את לא יכולה לצאת לרוץ והבית הזה לא מתחמם, לא תתבאסי? זה חרא יום" אמרתי בטון קשה.
לא יכולתי לשתוק לה, לפעמים הלשון מהירה ממני ומהשטן. ביחד.
היא נראתה כמו ילדה קטנה שנעלבה, התכווצה בכסאה, הטייץ שלה יבש לגמרי כי היא לא יצאה לריצה שלה. נו, ירד גשם. ניחשתם נכון.

סתם ביאסתי אותה. אני לא יודע אפילו למה. אולי היה לי יום לא משהו והוצאתי את זה עליה. לא התכוונתי, אבל ככה זה יצא.
היא כבר לא ענתה לי על זה, החליפה נושא וסיימנו לאכול בשקט, כשסידרה מסויגת את החושך שזרקתי עליה.
אני באמת לא יודע מיהו השד שנכנס בי. פשוט לא היה לי כח. אולי זו העבודה שקורעת אותי, הבוס שיושב לי על העצבים, "יש יעדים לעמוד בהם", אני שומע אותו במוחי. אולי זה הפקקים שמחכים לי כל בוקר, והלימודים האלה שעוד לא הגיעו לקיצם.
היא פשוט הייתה שם אז יצאתי עליה, אני לא יודע למה.

הלכנו לישון, מחובקים כי היא אומרת שאסור ללכת לישון כועסים, "צריך לחבק את זה החוצה מהמערכת שלנו!"
אנחנו תמיד ישנים ככה, זה נחמד האמת... הופך את הלילה לרך, אוהב, גם אם בחוץ משתוללת סערה.
השעון צלצל, 6:30, אני לא מאמין שעוד יום מתחיל וזה רק יום שלישי, יש עוד חצי שבוע לפני...
waze כהרגלו החליט להפריז עם הפקקים, חשבתי שוב על הקטנה שלי והחיוביות שלה, שוב התרגזתי. קצת פחות, ניסיתי להבין.

יום שלם עבר, עבדתי. הבוס נושף לי בעורף. חבר מהלימודים שואל אם סיימתי לכתוב את המטלה ההיא, שכחתי מזה... נכנס לרכב, ילדה קטנה חוצה את הכביש, קופצת לתוך שלולית, אמא שלה מתרגזת. אני רק מתניע, היא שולחת הודעה שנגמרו הירקות ואם אוכל לקפוץ לירקן. אני לא עונה. אני מתחיל להקליד משהו קצר רוח, מוחק, מקליד, מוחק. היא שולחת סמיילי של פינגווין. שולח לה נשיקה + "כן".
הגעתי הביתה.

סוף סוף, אני עבד בחיי, כמה מחשבות יש לי בראש. נכנס לבניין, עולה במדרגות, יש ריח של רוטב אלפרדו, איך מתאים לי ארוחה טובה עכשיו, מקלחת... אחח, הכאבתי לעצמי בברך. התגלגלה לי עגבניה מהשקית. איזה יום גרוע, חשבתי. נכנס בדלת.
על הקיר מולי, בצבע כחול כסוף, עמדו אחד ליד השני - בלונים, באותיות יום הולדת מנופחים. היה כתוב "happy day", היא השמיטה את ה-birth. צחקתי, צחקתי כמו אדם טיפש. זה היה יום מושלם.

// מירב מלמד

Your email was successfully saved