לפני מספר ימים חברה חולה ורעבה הוציאה לי את הכרטיס ושלחה אותי להביא את המרק המשובח בעיר, שהאגדות מספרות שיכול להבריא כל חולה. ואיזו חינגה ב"גבאי". מזרחית בקולי קולות, פיתות עפות באוויר, הצוות של המקום מפרפר בחיוך שלא יורד מהפנים ועל מקהלת השכונתיות מנצח אחד משחקניה הצעירים של קבוצת המופת של הכדורגל הישראלי, מכבי חיפה.

בתור חיפאי לשעבר שבימי ילדותו חלק את הרחוב עם כוכבים כמו אייל ברקוביץ', מרקו בלבול והשוער רפי כהן, צרם לי לראות את אותו שחקן צעיר יושב בכפכפים, חבוק עם חברתו וחבורה של אלירן עטר look-alikes דווקא בלב תל-אביב.

איפה הם הימים ההם?


הרי הייחוד של מכבי חיפה המלוכדת והמנצחת של העבר נבע מהעובדה שכוכבי העתיד צמחו במחלקת הנוער המשובחת של המועדון בפנימיית הכדורגל של כפר גלים. וגם אם לא התגוררו שם "במשרה מלאה", עדיין היו קשורים באופן הדוק למסגרת הקבוצתית ולתפיסה הרחבה שהגדירה את כל מה שהפריד את מכבי חיפה מכל שאר הקבוצות בארץ מבחינת ניהול, חשיבה לטווח הארוך ומדיניות השקעה.

אבל אז התחילה הנהירה של שחקנים צעירים בעלי "פוטנציאל" לשורות הירוקים והכל השתבש. המצב העגום הנוכחי אינו אשמתו של ראובן עטר וגם לא אשמתו של הקפטן חסר האון והאונים יניב קטן. מצב זה הוא הנגזרת של מדיניות רכש ובניית קבוצה מזעזעת שדגלה בהפיכת מכבי חיפה לקיבוץ הגלויות של צעירים בגילאי ה-20 שרק רוצים לחגוג ושיעזבו אותם בשקט.

איזי שרצקי ורן בן שמעון טיפחו בפאקינג קריית שמונה את האלופה הדומיננטית ביותר בעשורים האחרונים. ואיך הם הצליחו לעשות זאת? חבורה סופר כשרונית של שחקנים? מאמן-על? נשיא-על? אוהדי-על?


הם הצליחו בגלל הבידוד. קריית שמונה היא חור מארץ החורים וגם הבליין הגדול ביותר לא יבזבז שש שעות ביום בדרכים, זה לא ארה"ב פה. בשקט של הצפון בן שמעון היה יכול להחדיר את תורתו בשחקניו, לשמור על חבורה מגובשת וממוקדת שמתעסקת רק במקצוע שבחרה לחיים ומגיעה לשיאים בלתי נתפסים. [caption 

ה"יחד" הזה הוא מה שבונה קבוצות כדורגל גדולות באמת, יוצר אימפריות, מאפשר לסגור פערים אדירים של כוח כלכלי, בסיס אוהדים ואטרקטיביות. מצד שני, ה"לחוד" הוא סם הרסני שגורם לשחקן לראות את הקבוצה כלא יותר ממקום עבודה, לפתוח שולחן בפלאפל גבאי אחרי הפסד ולחגוג כאילו הוא בריטי שנכנס לפאב כדי להטביע בשתייה עוד יום מחורבן במשרד.

מכבי חיפה הנוכחית היא קבוצה שבנויה משכירי חרב מפונקים, לא מחויבים וחסרי המקצועיות. יעקב שחר חייב לפתוח את העיניים ולפעול ביד קשה.

הנה הצעה- מדיניות טיפוח לשחקנים מתחת לגיל 25 שמחייבת מגורים בחיפה, אקסטרה פעילות במתקני האימון (אימוני חדר כושר, טכניקה וטקטיקה לדוגמא) והדרכה על ידי צוות של מאמנים שיכניסו לטמבלים האלה לראש שבניגוד לחבריהם, הקריירה שלהם היא כאן ועכשיו.

מדיניות שכזאת אמנם תשלח מספר "אנונימיים" להתבכיין מעל דפי העיתון או עמודי האתר, אבל שיזדיינו. מדובר הרי בדיוק באותן חלאות שחוגגים במועדונים עד שעות הבוקר המוקדמות ולא יורדים לגליץ' קריטי במשחק כמה שעות מאוחר יותר.

אבל פה מדובר בפיתרון ארוך טווח שאין בכוחו לעזור לראובן עטר ולחיפה הנוכחית. כוכב העבר המתולתל יצטרך לשנס מותניים ולמצוא פתרונות לא שגרתיים לאיחוד השורות והפיכת קולקטיב האינדיבידואלים השכונתיים שברשותו לקבוצה. ואפילו לא מדובר במשימה בלתי-אפשרית, שאלו את קרויף וגארסיה.

// עידן וולר


Your email was successfully saved