אני יורדת במדרגות של הסאבוויי ומודה לאל על שנתן לי את האפשרות לרכוש בגדים חמים ונעימים שימנעו מהגוף שלי להיכנס לסטטוס היפותרמיה. ואז זה מכה בי- אני בן אדם נורא.

מדי פעם, כשאני נוסעת בכבישים, יוצא לי להיתקל במשאיות שמובילות פרות/ תרנגולות. אני מסתכלת עליהם והלב שלי מתקמט מכאב. הקלאוסטרופוביה מכה בי ואני מרגישה שאני נחנקת שם איתם, מאחורה, בצפיפות ובהבנה שהסוף קרב.

כל פעם כזו גורמת לי לשחרר לאוויר הבטחה ביני לבין עצמי לבינו, שמעכשיו, ממש אשתדל להימנע מבשר ועוף, אפחית בכמויות ואנסה להסתפק בכל מה שלא היה חי פעם. אני צריכה להמשיך להגיד לעצמי שהמבורגר זה לא כזה טעים וממש לא הכרחי. לצערי, אני ממש חלשת אופי וברגע שהאוכל מונח לי על הצלחת, אני שוכחת את כל הקלאוסטרופוביה והתקפי החרדה ממשאיות המוות.

אבל זה לא מה שהופך אותי לאדם נורא (יש מיליון סיבות אחרות שנדון בהן בשמחה בהזדמנות אחרת). העניין הוא שזלגתי מגבולות הצלחת. הנשמות מהמאחורה של המשאית הפכו לא רק לסטייק וקציצות, אלא גם למגפיים ולתיק.

באמת הכרחי לקנות נעליים עשויות עז, שועל וארנב? או תיק מפרה? או מעיל מכבשה? אני שואלת את השאלות האלה בזמן שאותם פריטים, שפעם היו חיים, נמצאים עכשיו פה איתי, יותר נכון עליי, וכשלרגע אני מפנה את תשומת הלב מעצמי ומכמה שחם ונעים לי, עולה לי בחילה על הגועל שאני. איך אני נותנת יד לתעשייה אכזרית שמגלגלת מיליארדי דולרים על חשבון יצורים חיים חסרי ישע ונטולי יכולת בחירה?

מילא סטייק. באמת. מילא. אני יכולה למצוא מיליון סיבות להצדקת נפלאות הבשר, אבל אין מספיק תחליפים מחממים לעור ופרווה? (אני יודעת שיש גם תחליפים לבשר, אבל כפי שציינתי בהתחלה, אין לי אופי או עמוד שדרה בכל הקשור לקרניבוריות). ובעצם, איך הרשיתי לעצמי לבצע כאלה רכישות, שאמנם באותו הרגע שימחו לי את הלב, אבל בדיעבד עושות לי עצוב וגורמות לטלטלה נפשית קלה עד בינונית? למה אני אף פעם לא מפעילה שיקול דעת, אלא נסחפת אחרי עצמי בהחלטות אימפולסיביות?

עדכון חם מהשטח- האישה שכבר חצי שעה יושבת מולי ובוהה בנעליים שלי, אזרה אומץ לפנות אליי ולהגיד לי בהתפעלות של צייד שנראה כאילו הרגתי קוף.

תודה לך. את אישה מקסימה.

אני מקווה שהיא היחידה שמסתכלת עליי ורואה בי רוצחת ושהיא לא הבחינה בשאר החיות שתליתי על עצמי. מבטיחה להשתדל שהחיה הבאה שלי תהיה כלב (חי), שיעשה אותי אדם טוב יותר בעיניי עצמי ויכפר על תחושת האדם השפל שאני מרגישה בכל פעם שאני נועלת את מגפי העז-שועל-ארנב.

**אם רצה הגורל והפוסט מגיע לידי ארגון Pita, אני רוצה לציין שזו בדיה וכל קשר בין הכתוב למציאות הוא מקרי בהחלט. פליז אל תזרקו עליי ביצים וקמח סטייל קרדשיאן, תודה.

// מעיין דמתי

Your email was successfully saved