היא משוגעת.
בדיוק במידה שגורמת לי להישאר עד הסוף, במקום לקום ולברוח,
כמו שמש בים של ספטמבר, חמה-חמה, אבל לא שורפת,
כמו סרט אימה, שמחזיק אותך צמוד אל הכיסא, וכבר נגמרו הציפורניים בכל האצבעות.

היא משוגעת.
היא לוחשת צעקות וצועקת לחישות,
היא יכולה לדבר שטף של מילים,
ולשתוק סערה של דממה,
היא תמיד תירדם אחריי,
תשקר שתגיד שלא הסתכלה עליי נוחר את היום שעבר.

היא משוגעת.
היא שונאת את הבוקר,
היא לא יודעת כמה הוא עושה אותה יפה,
היא שונאת את הלילה,
מפחיד אותה החושך שיורד.

היא משוגעת.
היא תריב איתי,
ואז תתכרבל בתוכי כמו עובר,
וכשכבר נאהב כמו שאנחנו יודעים,
היא תכריז: "טוב הגזמת",
היא תבכה ותצחק,
ותצחק ותבכה.

היא משוגעת.
ולא הגזמתי,
היא עוד לא ראתה כלום,
כי כמה שהיא משוגעת,
אני עוד יותר.

והשיגעון הזה,
זה מה שמחזיק אותנו,
שפויים.

// עידן לסר

Your email was successfully saved