עדי פתחה לי את הדלת והתיישבנו בסלון.

היא שאלה מה קרה שם בדיוק, מי אמרה לי עליה מה באותו ערב בשפגאט, אז סיפרתי לה. היא אמרה בשיא הרצינות שלא היה ולא נברא, שהיא בחיים לא הייתה עושה דבר כזה.
"אבל תקשיבי. זה לא... זה לא יכול להימשך. אני לא יכולה עם הדרמות האלו כל יומיים ומעבר לזה, מילא היית בסביבת גילי, היינו ממשיכות בכיף, אבל את לא. ואם עוד שנה ארצה להקים משפחה... את לא בשלב הזה עדיין... וזה בסדר, זה פשוט... צריך לסיים את זה."

"ברור, אני מבינה."
ברור שהבנתי ואפילו שמחתי שהיא עצרה את זה כי אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עוצרת אותנו לעולם.
***
בחזרה ללבד, בבית של אבא וזוגתו בהרצליה. לא היה לי שם חדר משלי, ישנתי "על בסיס מיטה פנויה" ותכולת הארון שלי הייתה מפוזרת במגירות ובארונות ברחבי הבית. חייתי בתוך הריסות בבפנים שלי וגם בבחוץ. עם זאת, הרגשתי בת מזל והודיתי ליקום ולהם על זה שבמצבי יש לי אותם ואת האפשרות לישון ולהתקיים בבית טוב ונעים כשלהם. הרגשתי כמה טוב ובריא לי איתם לעומת אצל אמא שלי.

הפסקתי קצת עם חיי הלילה. "אני לוקחת קצת ספייס מהקהילה" - משפט מוכר אצל לסביות, זה תלוי תקופה. צריך הרבה כוחות בשביל לא לקחת הכל ללב כשאת חדשה בקהילה וכל אינטראקציה עם כל אדם היא ביג דיל בשבילך.

***
בוקר, בין שינה לערות. איפה החיבוק שלה? אני לא מרגישה אותו... איפה המגע שלה?
אה.
אני לא איתה. אני לבד במיטה של אח שלי, אין יותר "איתה".

לאחר כמה שבועות הצלחתי לשכנע חברה סטרייטית לצאת איתי לשפגאט. נכנסנו למסיבה הקבועה במועדון הצמוד ומי זו שם רוקדת עם חברותיה בספוט הקבוע ליד הדיג'יי? עדי.
התחבקנו. היא חיבקה אותי ארוכות. "התגעגעתי אלייך" היא אמרה כשאני בין זרועותיה ולא ידעתי אם להאמין או לא. אף פעם לא ידעתי אם להאמין למילים החמות שלה כלפיי.
החיבוק הפך לנשיקה ואז לעוד, ועוד. כמעט המשכתי איתה הביתה באותו ערב, אבל החברה שהגיעה איתי לא הרפתה ממני ולא נתנה לי לעזוב. היא ידעה כמה רע זה יעשה לי וגם אני ידעתי את זה, אבל כשיש תשוקה מול העיניים, מה פאקינג אכפת לי שיכאב מחר בבוקר.

יום אחד בעבודה (אסיסטנטית של צלם פקשוטים) אחרי שהבוס שלי נתן לי אין ספור הזדמנויות להשתפר, הוא פיטר אותי.
הסתדרנו ממש טוב כאנשים. הייתה בינינו כימיה ומלבד עבודתו כצלם הוא עובד כמטפל בשיטה "נאו-הומנולוגיה", אודותיה היה מטפטף לי יום יום ומושיב אותי במסגרת המשמרת לראות סרטונים של TED ביוטיוב בתקווה שזה יזיז משהו בגישה שלי כלפי החיים. זאת לא הייתה פרידה נעימה אבל כמו שאומרים, הגיע הזמן.

כבר בצעד הראשון שלי החוצה מהסטודיו היה לי ברור מה אני הולכת לעשות.
מהרחוב שלחתי לו הודעה - "סליחה, ותודה רבה על הכל", אפילו עם לב.
בזכותו התחלתי ללכת לטיפול ב"נאו-הומנולוגיה". הוא שינה לי את החיים, הוא עזר לי לשנות את החיים שלי.

הייתי אז על 5,000 עוקבים בפייסבוק, 5,000 עוקבים שעבדתי קשה מאוד בשביל שיגיעו אליי.
אני - וכותבים מקסימים שעזרו לי לפרוץ ותודה להם, כי בצעד הבא העליתי תמונה של עצמי שצילמתי כשבועיים לאחר הפרידה מהאקסית שלפני עדי, בניסיון להעמיד פנים שמצבי נהדר, כמו שהיא עשתה. עצבן אותי שהיא ממשיכה לחיות בלי לרצות אותי לידה!

בכל מקרה, לאותה תמונה צירפתי פוסט: אני מחפשת עבודה. לא מלצרות. לא שום דבר. מעכשיו - רק כתיבה.
קיבלתי המון הצעות ולבסוף נשארתי עם אופציה אחת. קצת מוזרה, אבל אין לי ברזומה לימודים או ניסיון, משמע זו ההזדמנות שלי.

אני ריקה מזוגיות, אני רוצה להגשים את עצמי מקצועית ויצירתית,
אני זקוקה למשהו חדש שימלא אותי.

קרדיט לתמונה ראשית: גיל חיון

// נועה כהן

Your email was successfully saved