כל טקסט שאני משחררת לעולם נתון לפרשנות. לביירון קייטי יש משפט כזה, שהיא אומרת על עצמה ש״אף אחד לא באמת פגש בחיים את ביירון קייטי״. וזה הרי הזוי כי מלא אנשים ראו ופגשו אותה, אז למה היא מתכוונת? היא מתכוונת לכך שכשהיא מדברת מול אולם של 1000 איש, מדובר ב-1000 איש שלכל אחד ואחת מהם יש דעה מסוימת על ״מי זו ביירון קייטי״ - אחד חושב שהיא גורו ומוארת והשנייה חושבת שהיא מזכירה לה את סבתא שלה וכך הלאה…. אנחנו באים עם כל כך הרבה סיפורים בראש על אנשים לפני שבכלל פגשנו אותם, שאנחנו לא מאפשרים לעצמינו לראות באמת מי יושב מולנו.

אותו הדבר לגבי הטקסטים שלי - אנשים באים עם כל הסיפורים, חוויות החיים והזיכרונות שהם צברו במהלך הדרך ומשליכים הכל על הטקסטים שלי, ואני לא שם כדי להסביר. הרי זה כל הקטע עם טקסט כתוב, אתה משחרר אותו לעולם מראש בידיעה שלמה שכל אחד שיקרא אותו יבין משהו אחר, ילמד משהו אחר ויחשוב משהו אחר עליך. אם את לא מוכנה לקבל את העובדה הזו, אל תכתבי.

או שתכתבי, ותוותרי על האחריות לפרשנות הטקסט. אני יודעת שאני כותבת הכי טוב שאני יכולה ומביעה את עצמי בצורה הכי מדויקת שאני מצליחה, ואחרי זה? אין לי יותר אחריות על הטקסט. באמת אין לי שליטה על הפרשנויות של כולם. אני יכולה לכתוב בצורה כזו שתפנה לכמה שיותר אנשים ולקוות לטוב. כל עוד אני יודעת שהתוכן הוא כנה, אותנטי ואמיתי למה שהרגשתי באותו הרגע, ושחררתי את זה לעולם, אני בסדר עם כל פרשנות שתהיה. אבל כשאנשים מגיבים בצורה מגעילה על הטקסטים שלי, אני בכל זאת עונה להם חזרה ועושה מזה ביג דיל. למה?

כי מעציב אותי שאנשים מתייחסים לאחרים בכזו קלות דעת, מבלי לקחת בחשבון שמדובר באדם אמיתי שעומד מולך, בן אדם עם רגשות, מחשבות, חלומות, רצונות, בן אדם שהוא אולי רגיש, שנעלב בקלות, שלא אוהב את עצמו, לא מעריך את עצמו והוא, הוא זה שנפגע ממה שאתם כותבים. התגובה שאתם מגיבים בפייסבוק לא נעלמת, כל דבר שאתם כותבים או מגיבים מגיע למישהו שלוקח את זה אישית ונעלב.

אבל הפעם לא נעלבתי מהפרשנות הכואבת שלהן. התבאסתי מזה שהן עושות את זה לנשים קצת פחות חזקות ממני, פחות חסינות ופחות רגילות לבריונות ברשת. בשביל כל אישה שאי פעם נעלבה ממשהו שכתבו עליה באינטרנט, בשביל כל ילדה שבכתה בגלל תגובה מרושעת או הערה מגעילה שכתבו לה - בשביל כל הנשים האלה קמתי ודיברתי על הנושא.

כתבתי בשביל כל אותן הנשים שלא כתבו, שהעבירו את זה בשקט כאילו זה לא קרה. אותן הנשים שכשהיו קטנות ירדו עליהן גם, וגם אז הן הבליגו, התעלמו, לא התייחסו לזה. אותן הנשים שלקחו כל עלבון אישית, הכניסו אותו ללב ולקחו אותו איתן כל החיים. אותן הנשים שמגיעות אליי עם אפס חשק לחיים, רק כי באיזשהו שלב, הן התחילו להאמין לירידות והפסיקו להאמין בעצמן.

וכתבתי לאותן הנשים המגעילות שמשתמשות בהומור (עלק) בצורה כל כך גסה ומעליבה, כתבתי את הסטטוס בשבילכן, כדי שתשימו לב איזה מגעילות אתן לנשים אחרות, וכדי שתבינו שזה פוגעני ולא יפה. אני מאמינה שככל שאדם יותר מעליב אחרים, ככה יותר רע לו בלב וזה גם כנראה המצב עם אותה הקבוצה ואולי, אף אחד לא אמר לכם את זה עד היום, אז הנה אני אומרת לכן כדי שתדעו ואולי תחליטו שמהיום, אם אין לכן משהו נחמד להגיד, לא תגידו כלום.

צילום תמונה ראשית: אופק בירנבאום
// נטלי להב

Your email was successfully saved