גיליתי השבוע משהו מחריד על עצמי... כל החיים הייתי שקרנית!!! למי שיקרתי? למי לא!
שיקרתי לחברות שלי כדי שיאהבו אותי וירצו לבלות איתי, שיקרתי לגברים כדי שירצו לגעת בי, לאהוב אותי, להיות איתי. שיקרתי למורים כדי שיעזרו לי לסיים בית ספר עם אפס נוכחות, שיקרתי למשפחה שלי כדי שלא יציקו לי, שיקרתי למוכרת בחנות כדי שתעזוב אותי בשקט, שיקרתי לטלפנית שהתקשרה אליי כי רציתי שהיא תניח לי, שיקרתי בקורות החיים שלי, בראיונות עבודה, שיקרתי בדייטים, בסדנאות, במפגשים חברתיים… וואו! שיקרתי כמעט בכל הזדמנות שהייתה לי.

אבל לא עשיתי את זה מרוע, או מטיפשות, או כדי לעשות על אותם האנשים מניפולציות. שיקרתי כי לא רציתי להעליב, לא רציתי להגיד את מה שבאמת היה לי לומר כדי לא לפגוע, שיקרתי כדי למצוא חן, כדי להסתדר, כדי לחיות בנחת ושלום, שיקרתי כדי לא להתעמת עם עצמי, עם הסביבה שלי, עם החיים. שיקרתי כי אף פעם לא באמת הבנתי מי אני, שיקרתי כי חשבתי שככה כולם עושים, שיקרתי כי פחדתי שאם אגיד את האמת, את הדעה שלי, האמתית – אם אספר באמת מה הולך לי בתוך הראש והלב, אף אחד לא ירצה להיות בקרבתי.

השקרים לא היו שקרים גדולים, ואפילו לא שקרים לבנים. הם היו יותר העמדות פנים מאשר שקרים, הרי זה לא שאמרתי משהו שהיה מנוגד לאמת. סך הכל קצת עיוותתי, שיניתי, עיצבתי מחדש, כדי שהעובדות יתאימו לאותה הסיטואציה. לא סיפרתי את כל החלקים של הסיפור, לא שיתפתי בכל הרגשות או מחשבות שלי, ואת מה שכן חלקתי עשיתי בחכמה ובזהירות. השקרים לא הזיקו לאף אחד בעולם חוץ מלעצמי, הם אף פעם לא גרמו לנזק, כאב או אובדן. הם היו יותר סילופים של האמת, זווית קצת אחרת. 

למה שיקרתי? כי אף פעם לא הרגשתי שייכת או כמו כולם. תמיד הילדים היו עושים את מה שהמורה הייתה אומרת ואני הייתי היחידה שהייתה שואלת ״אבל למה?!״ לא יודעת, יש לי כנראה באג כזה במערכת, אני לא מסוגלת לעשות דברים שלא נראים לי הגיוניים, אני לא מוכנה לעשות משהו שאני לא מסכימה איתו ואני חייבת להבין את מה שאני עושה כדי לדעת אם אני מסכימה לעשות אותו לא. אני לא אעשה משהו רק כי המורה אמרה, כי אימא שלי אמרה או כי אמרו בתקשורת שזה מה שצריך לעשות. אף פעם לא הייתי כזו וכנראה שאף פעם לא אהיה, תמיד קצת מחוץ לזרם, אף פעם לא חלק ממנו.

כמישהי שלא שייכת לזרם, או בעצם לשום מקום, לא הייתה לי ברירה אלא לשקר. אם הייתי אומרת את האמת היו מאשפזים אותי, עוצרים אותי, נותנים לי תרופות ומשכנעים אותי שמשהו אצלי לא בסדר. ידעתי את זה כבר מגיל צעיר, אז בחרתי לשקר במקום להסתבך עם הממסד, עם החוק, עם ה״מה צריך ולא צריך לעשות״.

אבל היום, או יותר נכון בחודש האחרון, הבנתי שאני לא צריכה לשקר יותר, אני לא צריכה להעמיד פנים שאני מישהי אחרת ליד אנשים מסוימים רק כדי שהם יהיו בסדר איתי, אני לא צריכה לקחת איתי יותר את שלל הדמויות שיצרתי לעצמי כדי להסתדר. כל מה שאני צריכה לעשות זה להיות אני! המורדת, העקשנית, זו שמערערת על כל דבר ודבר, חוקרת ובודקת בעצמה אם זה נכון או לא. כי ברגע שקיבלתי את החלקים האלה בי, שתמיד עשו לי צרות אבל למעשה מייחדים אותי, התחלתי לקבל את עצמי והפסקתי סוף סוף לשקר.   

// נטלי להב

Your email was successfully saved