כרווקה כבר המון שנים, במשך תקופה ארוכה לא הצלחתי להבין למה כולם מוצאים אהבה חוץ ממני. אני נראית טוב, חכמה, מעניינת, מצחיקה, אז איך יכול להיות שעוד לא מצאתי אהבה?! כל החברות שלי כבר מצאו, האחיות שלי, בנות דודות שלי, כולן מצאו אהבה. בשנים האחרונות, אחרי שהבנתי ש״זה לא הם״ אלא ״שאני כנראה הבעיה פה״, עברתי כל מיני תהליכים כאלה ואחרים עם מטפלים ועם עצמי.

טיפלתי בעצמי מתוך הרצון להבין מה אני עושה לא בסדר, למה אני לא מצליחה למצוא מישהו אחד שירצה לאהוב אותי. הגעתי לתובנות מעניינות, אבל הגדולה ביותר, או יותר נכון האסימון הגדול ביותר שנפל, קרה אחרי שצפיתי בפרק הראשון של ״לאהוב את אנה״ (קשת). צפיתי באנה (36) החמודה, יושבת בחוסר נוחות בכיסא הפסיכולוג, מתמודדת עם אמיתות קשות, והזדהיתי איתה בכל רגע ורגע עד שיכולתי להרגיש את זה פיזית על הגוף שלי.

הבנתי שגם אני כמוה שפטתי גברים בצורה לא הוגנת; את המראה (״הוא לא שרירי מספיק״, ״הוא לא גבוה מספיק״), את המקצוע (״אין לו שאיפות בחיים״, ״הוא עובד במשהו לא רציני וזה אומר הרבה״), את הבית (״הוא גר בדיר חזירים, איך אני אגור איתו?!״, ״הוא גר עם שותפים, עדיין הוא לוזר״), שפטתי את החיים שלו באופן כללי וכל זה קרה לרוב אחרי 3 דקות של מפגש או שיחה.
3 דקות!!!

היה דייט אחד שביטלתי לפני שהזמנו לשתות, ״כי הוא דיבר על עצמו יותר מידי״, מבחור אחר חתכתי אחרי כוס אחת, ״כי הוא שיחק יותר מידי בשיער שלו״, עם בחור אחר סיימתי את הדייט מהר, ״כי הוא היה חסר ביטחון ודיבר ממש בשקט״, בחור אחר ביטלתי אחרי דייט אחד ״כי הוא הזכיר לי דמות מצוירת״. התירוצים והסיבות פשוט מגוחכות, לא הגיוניות ולא רציונליות בכלל. למה הייתי כל כך בטוחה שהם לא היו בשבילי? מאיפה היה לי לדעת שזה לא יעבוד, אם בקושי ביליתי יותר מכמה דקות בשיחה איתם?

כשהמטפל שלי שאל אותי ״אולי את מתנהגת ככה כי את פוחדת להיפגע שוב?״ היה לי קשה לשמוע את זה, אבל הבנתי שמול גברים לפחות אני באמת מונעת מפחד; הפחד לא להיפגע. נפגעתי כל כך הרבה במהלך חיי, שזה כבר לא הרגיש שווה את זה. אבל לא באמת הגנתי על עצמי, רק יצרתי סביבי חומה שאף אחד לא היה יכול לעבור. מרוב שהגנתי על עצמי, לא שמתי לב שזה סוגר אותי בפני אפשרויות, חוויות והתאהבויות שלא הייתי מודעת שקיימות.

וזה לא שהיום אני כבר לא פוחדת שיעזבו אותי או שיפגעו בי. אני מבינה שהפחד שלי לא רציונלי! הרי באהבה תמיד יש סיכוי שניפגע, אבל אני רואה היום שזה שווה את זה - הרי מכל פגיעה צמחתי, כאבי הלב היו חלק מהדרך שלי וכל כאב כזה לימד אותי משהו חשוב על עצמי.

רק בשביל הסיכוי הקטן הזה שווה לפתוח את הראש ולתת לאנשים חדשים הזדמנויות. אני לא רוצה לתת לפחד לנהל אותי יותר, אני לא רוצה להיות יותר לבד רק כי אני לא מאפשרת לאף אחד להיכנס פנימה, אז מעכשיו (ובהשראת התוכנית) החלטתי לשחרר קצת, להיות קצת פחות בטוחה במה שאני ״יודעת״ ויותר פתוחה לדברים חדשים שאני לא יודעת.

כמו שחכם אחד אמר פעם, ״אני לא יודעת את מה שאני לא יודעת!״ באהבה אין חוקים, אין גלגלי הצלה, אין שום דבר שידוע מראש - יש רק את עצמינו, את רמת הפתיחות, כנות וישירות שלנו ואת האהבה לעצמינו. אל תפחדו לאהוב, זה שווה את זה.

// נטלי להב

Your email was successfully saved