כשהייתי בכיתה ט', הייתה לי את השנה הכי נוראית בכל ילדותי. חזרנו אחרי חצי שנה לא מוצלחת בלונדון והגעתי לכיתה באמצע שנת הלימודים. באותה השנה אבא שלי גם עזב את הבית והפסיק להיות אבא שלנו, כאילו הוא אף פעם לא היה מעוניין בתפקיד וסוף סוף משחררים אותו מזה, ולא שמענו ממנו הרבה אחרי. אני נכנסתי לכיתה חדשה באמצע שנת הלימודים של כיתה ט' בחטיבת ביניים השחר בהוד השרון.

כבר הייתי לפני כן הילדה החדשה בכיתה וכבר קרה שהייתי הילדה החדשה שהגיעה באמצע השנה, אבל הפעם משהו היה שונה, בטח כי אני הייתי שונה - בכל זאת, ההורים שלי התגרשו אחרי 14 שנה. באותה השנה הייתי נטולת חברות והפכתי לזו שמסתובבת בהפסקה ועושה כאילו היא משחקת עם עצמה במשהו חשוב, רק כדי שלא ירחמו עליה שאין לה עם מי להיות. באמת לא היה לי עם מי להיות. אחרי כמה חודשים התחברתי לכמה בנות בשכבה, בקושי. את אחת מהן הכרתי מגלגול קודם בהוד השרון ודרכה הכרתי את השאר. הן סבלו את הנוכחות שלי לידן מספיק כדי להיות נחמדות במינימום.

יום אחד, המחנכת שלי לקחה אותי הצידה לשיחה. זה כבר הבהיל אותי, תמיד ניסיתי להיות ילדה טובה, לא לעשות בעיות ולא למשוך יותר מידי תשומת לב (עד התיכון לפחות). זו הייתה לדעתי הפעם הראשונה שמורה פנה אליי ורצה לדבר איתי ביחידות ולא היה לי מושג במה מדובר. היא אמרה לי שחברותיי העלו בפניה משהו מאוד מדאיג והיא חייבת לדבר איתי על זה. עלק חברות. מסתבר שהן היו מוצאות כל מיני בגדים שלהן בארון שלי, שהיה ארון שדרכו מגיעים לשירותים אצלי בחדר. הן כולן מצאו אצלי בגדים, והמורה חשבה שיש לי בעיה של קלפטומניה ושכדאי שנטפל בזה לפני שזה ייהפוך למשהו יותר גדול ממה שזה.

מיותר לציין שמעולם לא גנבתי מהן, אפילו לא הייתי אצלן בבית! ובכל זאת, הן מצאו אצלי בגדים, הלכו למורה ואמרו לה שאני גנבת. אני, ילדה חננה מלונדון שבקושי מצליחה לשרוד את ההפסקות בבית הספר מרוב שהיא בודדה ואומללה, אני, שמעולם לא היה חסר לי דבר מלבד אהבה, אני גנבתי להן בגדים. באותו הרגע הרגשתי כאילו כל העולם שלי התהפך. הפנים שלי נהיו אדומות והבכי התחיל לחנוק את הגרון ולזלוג ללא שליטה. בדיעבד, הבנתי שאותה הבחורה שהכרתי מפעם הייתה ענייה וגנבה מהן בגדים, לבשה אותם והסתירה אותם אצלי, בגלל הארון שהיה לי (כמו חדר בדרך לשירותים). אמרתי למורה שאין לי מושג במה מדובר, אבל הנזק אצלי בלב, כבר נעשה.

אני לא אשכח את התחושה הזו, כשאת מגלה שמישהו שאוהב אותך גם אומר עליך דברים לא נעימים מאחורי הגב. כילדה לגלות שכל מה שחשבת על המציאות שלך לא נכון ושאנשים לא אוהבים אותך ומפלילים אותך זה שובר את הלב. מאז קרו לי עוד כמה מקרים בהם גיליתי שמדברים עליי לא יפה מאחורי הגב, גיליתי שאנשים שחשבתי שאוהבים אותי בעצם מזלזלים ולועגים לי, גיליתי שלמרות הדעה שיש לי על עצמי, הרבה אנשים לא אוהבים אותי, לא מתחברים אליי, לא מזדהים איתי. זה תמיד מפתיע אותי, לא משנה כמה פעמים זה קורה או באיזה סיטואציות, ברגע שהתפיסה של עצמי מתנגשת עם תפיסתם של האחרים, בצורה כל כך לא תואמת, זה גורם לי להרהר - האם אני חיה בסרט משלי ולגמרי חסרת מודעות לסביבה שלי, או שפשוט כל האנשים צבועים?

אין לי תשובה לזה עדיין, אבל לימדתי את עצמי לא לשים יותר מדי לב למה אחרים אומרים או חושבים עליי אלא להתמקד במה שאני חושבת על עצמי, בכמה אני אוהבת את עצמי ובכמה אני לא מרוצה מעצמי. אם יש מקומות שפחות, אני גם יודעת לעבוד עליהם אבל אני פחות נותנת לדעה של אחרים להשפיע עליי רגשית. ובכל זאת, בכל פעם מחדש, קשה לי לשמוע את הדברים הקשים שאומרים עלי.
היום אני פשוט משתמשת בזה ככלי לריפוי וצמיחה במקום כתירוץ להישאר בדיכאון.
זה ההבדל ועליו אני מברכת ואומרת תודה.

// נטלי להב

Your email was successfully saved