לפני יותר מחמש שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי פה ב׳מה וזה׳ ולפרסם אותו ברחבי הרשת, הייתי מישהי אחרת לחלוטין. התחלתי לכתוב כאישה צעירה, בת 27, רווקה תל אביבית עם לב ענק ושבור לרסיסים. ברמנית שחיה את חיי הלילה דרך מתן שירות לאחרים, חסרת כיוון, חרדתית, מדוכאת, סובלת ממיגרנות קשות, כאבי בטן ממושכים וכאבי גב מעיקים.

לא היה לי טעם לחיים, עד שגיליתי את הכתיבה. היא הצילה אותי במובן מסוים, כי בזכותה חשפתי לראשונה חלק ממני שמעולם לא הראיתי לאחרים, ובזכותה לראשונה קיבלתי אהבה. אמנם מאנשים שלא הכרתי או פגשתי מימיי, אבל בכל זאת, קיבלתי המון אהבה - וכילדה שגדלה בצימאון מתמיד לאהבה, בלעתי את זה בלי לחשוב פעמיים.

הכתיבה שימשה לי מראה לעצמי, ראיתי שכל מה שאני כותבת לעולם הוא השתקפות ישירה של מה שקורה בתוכי. כשהייתי בתקופה מבאסת כתבתי פוסטים יותר כועסים ומאשימים, ואם הייתי בתקופה טובה כתבתי פוסטים אופטימיים וחיוביים. בהתחלה לא הקדשתי לזה יותר מידי תשומת לב, אבל עם הזמן הבנתי שהכתיבה שלי היא מראה למה שקורה בתוכי, לדברים העמוקים שאני בדרך כלל לא מדברת או מתמודדת איתם, וכך התחלתי את הצלילה שלי פנימה, אל עמקי נשמתי, כדי ללמוד לאהוב את עצמי מחדש. לבנות מחדש את כל מה שהמבוגרים שברו לי במהלך ילדותי, לאחות את כל הפצעים הפתוחים שנוצרו מתוך חוסר הבנה.

לאורך השנים, כמו שעברתי עליות וירידות, כך גם הכתיבה שלי השתנתה, כמו רכבת הרים שלא נגמרת. זה תמיד תלוי בתקופה, אם זו תקופה שבה אני אוהבת את עצמי, או תקופה שאני אוהבת את עצמי קצת פחות ועסוקה בלחפש אהבה מבחוץ, מישהו שיאשר אותי ויגיד לי שאני בסדר. אני לפעמים כותבת דברים שבאים מתוך האמת הפנימית שלי, ולפעמים אני כותבת על מה שאני חושבת שאנשים רוצים לקרוא.

לא משנה כמה אני מנסה להיות אותנטית עם עצמי ולכתוב רק את האמת שלי, גם אני נופלת לכתיבת טקסטים פרובוקטיביים שמביאים המון קוראים, אבל איתם גם הרבה צרות אחרות, שאני לא בהכרח רוצה בחיים שלי. וזה לא רק פרובוקציות בתחום הכתיבה. אני הולכת עם חשוף ברחוב ומתפלאת שגברים בוהים בי, אני כותבת על סקס ומתפלאת שגברים מציקים לי עם הודעות מיניות מטרידות, ואז גם עושה מזה ביג דיל.

למרות שזה באמת לא לעניין וגברים צריכים להתגבר וללמוד להתחבר חזרה לרגשות שלהם, כי מה שקורה היום זה some fucked up shit, אני מבינה עמוק בפנים שאני זו שמושכת אליי את כל האש. והאמת? אני עייפה מכל הפרובוקציות, זה לא מרגיש כבר מי שאני. אני נאחזת בזה בציפורניים, כי זה השריד האחרון של מי שהייתי פעם - ילדה עצובה וכועסת שעושה הכל כדי שיאהבו אותה ויתייחסו אליה. למזלי החכמתי, והיום אני יודעת שאני לא רק חולת מין שרוצה לדבר על אורגזמות ובולבולים כל היום. אני אפילו לא מישהי שמתעניינת יתר על המידה בתחום המיניות.

אז מה אני כן? אישה אוהבת, אמיצה, דעתנית וחכמה, שלא מתביישת להגיד את הדעה שלה בקול רם. מישהי, שאולי לא קיבלה את האהבה שהיא הייתה צריכה כילדה, כמו רובנו, אבל לומדת לאט לאט לאהוב את עצמה, עם כל מה שזה כולל בתוכו, לטוב ולרע. אני חיה את החיים שאני רוצה לחיות, עושה את מה שאני אוהבת לעשות, עובדת עם מגוון נשים מכל הארץ שרוצות ללמוד להתחבר לעצמן (גם במיניות) ובעיקר ללמוד איך לחיות חיים של אהבה עצמית ושמחה מתמדת. מנסה בלי פרובוקציות, תאחלו לי בהצלחה.

צילום תמונה ראשית: ליאור נורדמן
לעמוד של נטלי, אישה בלי בושה >>
// נטלי להב

Your email was successfully saved