כמו בכל טירונות, היום מתחיל מוקדם - חמש וחצי בבוקר וכבר המפקדת בוכה לך באוזן: "יאללה לקום!". הזמן שלך אינו ברשותך עוד, גם לא הגוף, את רכוש צה"ל עכשיו - ציצי המזון לתינוקות. החזה שלך הופקד בידי המפקדת ביומה הראשון בעולם ולא יוחזר אלייך בחודשים הקרובים.

התיזוזים מתחילים מיד עם ההשכמה. רוצה לשטוף פנים? לצחצח שיניים? חלילה להשתין? תשכחי מזה, בטירונות התינוקות הפקודות מתבצעות במיידי. 'אוכל עכשיו! לא, בעצם יש לי גרפס! וקקי! זה לא קקי, זה גזים!' אוי לא, רק לא גזים... המפקדת לא תמיד ברורה בפקודותיה, אבל היא יורה אותן לכל הכיוונים. אין לך מושג מה בדיוק היא רוצה, אבל את יודעת שאם לא תגיבי בקרוב, הפקודות רק ילכו ויתגברו.

בניגוד לטירונות הצבאית המקובלת, כאן אין פקודות מטכ"ל וחוקים שנכתבו בדם. רק בדמעות. שש שעות שינה? ברצף?? חלום! ישנה שמועה שבבסיס אחר, בטירונות אחרת ישנו תינוק-מפקד שמרשה לחייליו לישון שש שעות ואפילו שבע. זה לא התינוק שלך, זה אף פעם לא התינוק שלך. בבסיס הטירונות שלך המפקדת מסכימה לך לשלוש שעות שינה וגם זה לא תמיד, ואף פעם לא בשעות שאת באמת עייפה בהן. אז שנת הלילה שלך תתחיל בשבע בערב ותסתיים בעשר ואחר כך השכמות כל שעה-שעתיים. שעת ט"ש? הצחקת אותה. בשביל מה את צריכה להתקלח? או לאכול?

על חמשוש, או סתם איזה אפטר אין על מה לדבר בכלל. את התגייסת ומעתה את אימא. השחרור הוא רק במוות. אומרים שמגיל שלושה חודשים נהיה קצת יותר טוב, וחכי חכי שהיא תגיע לגיל ההתבגרות, היא עוד תצעק עלייך ללכת, אבל כרגע את בטירונות. הפספוסה בקושי בת חודשיים, אך לצרוח היא יודעת.

דווקא מסעות כומתה יש, והרבה. את לא סוחבת אלונקה, אבל המפקדת שלך כבדה יותר מכל רובה שאי פעם היה לך ואת לוקחת אותה לכל מקום, כן, גם לשירותים. את לא מעזה להפקיר אותה בשומקום כמו ששכחת פעם, בצבא ההוא, את הM16 במקלחת. כל רגישות פיזית שאי פעם הייתה לך צצה מחדש - כאבי גב? בעיות ברכיים? פה לא מחלקים פטורים ואין הנחות לחיילות שהתגייסו מאוחר. כמובן שיש המצאה כזאת טכנולוגית על-חלל שנקראת עריסה, אבל את בטירונות קרבית, חיילת, מה נראה לך, ג'ובניקים פה? פה לא ישנים בלול. המפקדת שלך מעדיפה מנשא, אפשר גם סתם 'על הידיים', העיקר שיהיה חום גוף סביבה ועדיף כזה שמחובר למזון, אין לדעת מתי תהיה רעבה שוב.

בהתחלה את חיילת די מרושלת, נו ממש כמו שהיית אז, כשהרצועה של הנשק הסתבכה סביב עצמה ותמיד היה חסר לך משהו; כומתה או איזה שרוך. את בהלם, לגמרי בהלם. תמיד חלמת להתגייס לצה"ל, אבל את בשוק עכשיו כשזה קרה. אך לאחר כמה שבועות את מתחילה להבין את העניין. את מתחילה להבדיל בין בכי של עייפות לבכי של רעב. והחלפת חיתול כבר לא נמשכת חצי שעה שלאחריה משטח ההחתלה נראה כמו שדה קרב.

התקדמת חיילת! את מתקתקת, מחתלת, מערסלת, מניקה, מגרפסת ואפילו מפשפשת. עם הזמן את קולטת בזוית העין שהמפקדת שלך דווקא די מרוצה. היא לא תגיד לך את זה, ושוב, תשכחי מחופשה, אבל פתאום יבוא יום, אחרי איזה שישה שבועות ככה של טירונות מפרכת שהיא תחייך אלייך בפעם הראשונה. לא במקרה, לא אינסטינקט ולא מתוך שינה, ממש אלייך, ואז את תדעי - וואלה אימא, את עושה עבודה טובה.

// ניב נעמני

Your email was successfully saved