בשבועיים האחרונים אני פוגש את הרטה מספר פעמים ביום. בכל בוקר אני שם לב שהיא הייתה שם פעם, במשך היום לפעמים אני שוכח, ולפעמים קורה שאני עובר ליד ביתה הקודם ושוב נזכר; פעם חיה פה שכנה בשם הרטה.

הגעתי להמבורג ללמוד גרמנית למשך חודש, יש לי חופש גדול וזה זמן טוב ללמוד שפה במקום שבו מדברים בה. מצאתי חדר בדירה נחמדה במרכז העיר, בשכונה שפעם הייתה שכונת פועלים ענייה וכיום היא בסופו של תהליך הפיכתה לאחת השכונות המבוקשות בעיר. הדירה נמצאת ברחוב קטנטן הקרוי על שם הכנסייה שנמצאת בתחילתו, ועל שמה נקראת גם השכונה. במרכז הרחוב עומד בית, ולמרגלותיו אבן נגף זהובה, מאלה הפזורות במקומות רבים בגרמניה ואפילו באוסטריה וקצת בצ'כיה (Stolpesteine). הן נועדו להזכיר לנו שפעם חיו פה יהודים, שגורשו ונשלחו למקומות רחוקים, רובם נרצחו.

האבן השכנה שלי מזכירה לנו את הרטה, הרטה זובייצקי. אני יודע עליה מעט מאד, ורק מהמידע שניתן לי על ידי אותה האבן. למשל, אני יודע שהיא גרה ברחוב St. GeorgsKirchhof מספר 6 שבהמבורג, שהיא נשלחה למחנה הריכוז לנשים רוונסבריק בשנת 1940 וכנראה נרצחה שם בתחילת שנת 1942. היא הייתה בת 41 כשנעצרה, בערך בת 43 כשנרצחה. אני יכול רק לשער פרטים אחרים. למשל, שהייתה לה משפחה ששרדה, כי אבנים כאלה נוצרות וממוקמות רק לבקשת בני משפחה או מכרים אחרים. אולי היה זה בן זוג? הרי לפי האבן, שם נעוריה היה קוזי או קוצי, או אולי היו אלה ילדים, או אחות? 

אני יכול לשער שהיא הייתה די ענייה, גם כי היא גרה בשכונה הזו, וגם כי בשנת 1940 היהודים שנותרו בגרמניה כבר עברו תהליך שרושש אותם לחלוטין על ידי השלטון. היא בטח כבר לא עבדה, כי היה אסור. 

יש לי שאלות להרטה. למשל, למה היא נשארה? הרי עד שנת הגירוש שלה, כמחצית מיהודי גרמניה היגרו, והיא לא הייתה זקנה. אולי כי היא עוד האמינה שימים טובים יגיעו? אולי לא היו לה האמצעים הכלכליים להגר? אולי היא פשוט לא הצליחה לקבל אשרת כניסה לאף מדינה בעולם?
שאלה שממש מטרידה אותי היא האם הרטה נותרה לבדה בדירה בזמן הגירוש שלה. האם הייתה אלמנה? האם ילדיה (אם היו) הצליחו לברוח למקום אחר? ואיך זה בכלל התרחש? על מה היא חשבה? מה היא לקחה איתה למחנה?

אני מדמיין אותה יושבת לבדה בדירה, רוב חפציה נמכרו אם היה להם ערך אי פעם, מבשלת לעצמה ארוחה דלה ומבכה את גורלה. הרטה בוודאי קיוותה שהכל יעבור, שגרמניה שלה תשוב להיות כשהייתה קודם לכן. מצד שני, היא בטח דאגה לקרוביה, שאותם אני לא מכיר ולא יודע אם הם היו כלל קיימים. אולי הסתתרו במערב היבשת, או אולי הצליחו להגר לארצות הברית או אפילו לפלשתינה. 

אני לא מכיר את הרטה, לא שמעתי עליה מעולם ולא חיטטתי בארכיון העירוני כדי לבדוק מי היא הייתה. אבל בכל בוקר, בדרך לשיעור הגרמנית, אני משתדל לומר לה שלום, ולזכור שפעם חיה פה שכנה בשם הרטה.

// ניב סוניס

Your email was successfully saved