18:00 בערב. דיזינגוף פינת קינג ג'ורג'. הקיץ התחיל ואיתו בא האובך, השמש חמה ומרסקת וכך גם העיר, אין שום בריזה, בקושי יש אוויר. אני מנגבת שומן מהמצח, מעבירה אצבע על חצ'קון של לפני מחזור. פעם הייתה פה שווארמה טבעונית בקצה הרחוב. אני חושבת שהיא נסגרה, אבל ישנה גם סבירות שאני לא ברחוב הנכון. זיכרון זה דבר מתעתע.
ישבתי פעם בשווארמה הזאת (שהיום קיימת או לא קיימת) עם דייל קבוע שחשבתי שהולכת להיות בינינו אהבה. הייתי צעירה מאוד והרגשתי זקנה מאוד, בסוף בכלל לא הייתה אהבה כי ראיתי רק את עצמי והוא ראה רק את עצמו, ועוד כמה סיבות.

אולי זו בכלל לא הייתה אשמתי, זיכרון זה דבר מתעתע. כבר אמרתי את זה. מנסה להדגיש את העניין, שלא אשכח.

אני מתיישבת על ספסל בכיכר מסריק, משלבת רגליים ומגלה שדרכתי על קקי. מעבירה את הרגל על הקרקע בתנועה חסרת חשק וממשיכה לבהות. ילדים עם הסבתות שלהם משחקים ליד המזרקה. זה אמור להיות חמוד אבל הם צורחים. אני שמה אוזניות.

להיות במצב חלימה זה הדבר שהכי מזין את לבי. להתבונן על דברים מבחוץ, לא לגעת, לא להיות נגועה. יש בזה בטחון. אנשים ממעטים לדבר על לחלום בהקיץ. עד שחדלתי להצליח לחוות את זה לא הבנתי את חשיבות הדבר.
כשהייתי דיילת היה לי הרבה זמן כזה, מבלי להתכוון.
בדיוטי חשוך בטיסות ארוכות כשכל הנוסעים ישנים, יושבת על קונטיינר של כוסות פלסטיק וחולמת. מדמיינת. לא זוכרת מה, לא משנה מה. בשהיות, במוניות, בהליכות בין שדרות בניו יורק, בנסיעות אוטובוס מהמטוס למלון, רק אני והאוזניות והחלון והנוף. כל פעם נוף אחר. פעם הודו, פעם אפריקה, פעם אמריקה. כתבתי דברים על פתקים של בתי מלון שהחזקתי בתיק. היו אלה רגעים טהורים.

התפטרתי מהדיילות כי חשבתי שאני רוצה להיות משהו, אבל עוד לא הבנתי מה. התחלתי לעבוד בפיג'מה בבית מול מחשב בעבודה שיותר מחוברת אליי. עד עכשיו לא מצליחה להחליט מה עדיף: חיים של זיוף עם קפיצות בין כל נקודות הגלובוס, או חיים של אמת, אבל בין ארבעה קירות סלון עצובים. הדיסוננס בין השניים הלך וגדל, הקירות סגרו עליי, הפסקתי להבין מה קשור ומה לא קשור אליי. עברתי לתל אביב כי חשבתי שזו תשובה לאיזו שאלה שאני מתקשה להיזכר כרגע מהי. זיכרון הרי, זה דבר מתעתע. 

האם הצורך בהתרחשות כל כך חזק מאתנו שאנחנו מוותרים גם על הדברים הטובים?

עקרתי את עצמי לדרום תל אביב המאובקת, לדירת שותפים ברחוב סואן אליה אינני שייכת כלל. הקירות מתקלפים (כשאני אומרת מתקלפים אני מתכוונת ליטרלי - חתיכות של קיר נופלות לי על הפנים בזמן שאני ישנה), צעקות של עובדי מפעל מעירות אותי ביום, סירנות משטרה לא נותנות לי לישון בלילה. הייתה גם פרידה קשה, בין הקשות שהיו לי. לא כי אהבתי כל כך, אלא כי קיוויתי כל כך. שמתי על זה קלפים, מה שנקרא. בלילה האחרון שלנו, בזמן שישנתי, הוא זרק את היד. בבוקר הוא נעלם. נשארתי לבד עם רסיסי תקרה בתוך הפרצוף. 

המעבר היה קשוח ובודד למדי, החיים שלי הפכו פתאום ללא-שלי. טלטלתי את עולמי בכוונה תחילה, אבל זה לא אומר שהטלטלה לא עשתה לי בחילה. הייתה זו כמו כימותרפיה של הנפש, הרס מוחלט של הכל כדי לבדוק מה חזק בי, מה ישרוד את זה. כמו מסננת לעוצמות נפשי. 

הקיום הפך לבלתי נסבל. אפילו הדברים הבוהמיים הפכו למלאכה: פגישה עם חבר, דיבור על החיים, הסקת מסקנות. 
אולי זה המקום שעזבתי, אולי זה המקום אליו באתי, אולי זה הגיל. אולי, זה בטוח.

מה את רוצה?

בתקופת הדיילות התזונה שלי כללה הפסקות מהקיום הרציף. אולי זה הדבר שנחוץ לי - לבהות, להיות, להתקיים מבלי לחשוב על זה. להסתכל על גגות של בתים מושלגים מחלון של אוטובוס או משהו כזה.

3:00 לפנות בוקר. סלמה פינת כוס-ראבק. חוזרת שיכורה מבר מסריח בפלורנטין, ירד גשם של אבק ואני רטובה ומלוכלכת. הקיר שהמיטה צמודה אליו נרטב לחלוטין. בחדר ריח של עובש וחרטה. המוח שלי מתפוצץ בתוך עצמו, המצח בוער ממחשבות והחצ'קון גדל במהלך היום. זה מה שקורה לדברים כשמתעסקים איתם יותר מדי.

אפילו לא הדלקתי את המחשב. הזמנתי כרטיס טיסה לאמריקה דרך הטלפון בלי תאריך חזרה. ילדה בת 30, עוד לא יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, אבל לחיות כמו רב האנשים, אין, לא יכולה. אולי באמריקה יש תשובה. הלוואי שהייתי יודעת מה השאלה.

המשך יבוא...
// נינה ולדמן

Your email was successfully saved