סחבתי את המזוודה הכבדה במדרגות המעצבנות של הרכבת התחתית. התבאסתי שאני עדיין נוסעת ברכבות לשדה התעופה כדי לחסוך כמה שקלים במקום לקחת מונית.
כמו שתי יונים מציקות בבוקר שבת, מאז שיצאתי מהארץ מנקרות בי שתי מחשבות מקבילות: 
באחת אני מלכה. בחורה חזקה שלא הולכת לפי הספר וחיה לפי הציפייה העגומה מהסובבים אותה (בעל, 2 ילדים לפני גיל 30, כלב, משכנתא, עבודה שאני לא סובלת וכל זה), מסתכלת ללב שלה בלבן של העין ושואלת: לב, מה אנחנו רוצים באמת?
קמה מהספה ועושה בדיוק את הדבר הזה.

בשנייה הסיפור קצת פחות פואטי, יותר פתטי. אחת, בת 30, בלי כיוון של ממש, מוצפת כישורים אבל אין לה מושג מה היא אוהבת, לאחרונה אפילו היופי כבר פחות בולט, המבטים ברחוב מצטמצמים לכמה נהגי משאית שצופרים לכל אחת ממילא. קונה כרטיס לאמריקה כי מקווה ששם אולי יהיה קצת יותר קל. היא לא יכולה להרשות לעצמה מונית לשדה וישנה בהוסטלים כמו ילדה בת 21 בטיול אחרי צבא. 
ואם כבר צבא, כשהשתחררתי, החברים מהיחידה קנו לי שני דגי זהב בשקית כמתנת פרידה. הם קראו להם "נינה 1" ו"נינה 2", באותו רגע לא הבנתי למה.
הרגשתי שמיציתי ואני יכולה לחזור הביתה ואולי לשוב לניו יורק שבוע הבא או משהו, אבל זה לא עובד ככה כשאת לא דיילת ושוב חשבתי על האושר הבלתי מושג הזה.
הרכבת מאחרת בארבע דקות ואני בלחץ.

הגעתי לפורת את'ורתי (הפנטגון של כל האוטובוסים באמריקה) בדקה האחרונה, מתנשפת ומזיעה. ראיתי מישהו חולף מרחוק עם חליפה ותספורת 'גלח' בצדדים, חשבתי שזה אתה, אבל אז נזכרתי שלמרות ששנים עברו מאז שיחתנו האחרונה, פייסבוק מספר שאתה גר ברמת גן ואין מצב בחיים שתלבש חליפה.
6 דקות לאחר מכן אני ברכבת לשדה התעופה בניו ג'רזי, מסתכלת מהחלון על אגמים, מרגישה את רעידות מגע הגלגלים על המסילה הישנה. אני פה. אני ממש פה. וכל היונים, דגי הזהב ואיזור חיוג 03 יכולים ללכת להזדיין.

נדב
החבר הכי חכם שלי, וגם הכי מבולבל, פעם סיפר לי שיש קטע במאשין לרנינג, שכל פעם שמכונה מזהה מצב חדש שהיא טרם למדה להתמודד איתו היא אוטומטית מנסה להחזיר את עצמה למצב הקודם.
אולי בגלל זה קשה כל כך להירגע, להתבונן קדימה. הגעגועים לדיילות, לשנות ה20 המוקדמות, אליך, לשנה שעברה, ללפני 5 דקות, לא נותנים לי מנוח. אי הוודאות לגבי העתיד עושה לי צרבת והחמימות הנעימה של העבר מתפוצצת לי בפרצוף כמו כדורסל כשאני נזכרת שהוא לא קיים יותר. מלכוד 22? אולי. עודף זמן פנוי למחשבות שמרגישות ונשמעות כמו ניסיון התנעה של משאית נטולת דלק? כנראה.
רגעי האושר מקורם בכאן ועכשיו. נו, זה כתוב בכל הספרים. תפסיקי לחפור, הכניסי את המציאות לחיקך כמו דובי שמנמן ומלוכלך עם אוזן חתוכה ופפיון קרוע וחבקי, חבקי, חבקי.

כל הג'אז הזה וחשפנית אחת
נחתתי בהוסטל במרכז ניו אורלינס. לבחורה בקבלה שיער ורוד ארוך עד הרצפה, ריסים מזוייפים וקעקוע של גולגולת על הצוואר. המבט שלה חתום והיא לא נראית כמו מישהי שחייכה אי פעם. שמחתי כל כך להגיע וחיש קל היא מוטטה את רוחי בהורדת ידיים. אחת אפס לך, גאנגסטרית מלחיצה. 

לא היו חתיכים בני 20 למרות שקצת קיוויתי, רק מבוגרים שבורים, שיכורים. השעה כבר אחרי חצות, נכנסתי לחדר וניסיתי לישון. לא הצלחתי להירדם. היה ריח של אלכוהול בחדר ורעש של נחירות.

בבוקר התיישבתי על הבר בלובי, שתיתי קפה, בהיתי וחשבתי על משמעויות. לפתע מישהי הגיחה מאחוריי והניחה על צווארי שרשרת חרוזים צבעונית, "רק שתדעי שלא ככה מרוויחים חרוזים בניו אורלינס, את צריכה לחשוף את הציצים שלך מול מרפסות ואז זורקים עלייך את השרשרת. אבל הפעם זה עליי, ברוכה הבאה לניו אורלינס, אני לקסי"
היה לה שיער בלונדיני גולש והיא הייתה מאופרת בכבדות ומקועקעת באותה כבדות אם לא יותר. היה לה חיוך גדול. יצאנו לשתות בירה ב10 בבוקר.
היא סיפרה לי שהיא גדלה  בפארק קראוונים במסצ'וסטס ושבשנתיים האחרונות היא נודדת ברחבי ארה"ב כי היא רקדנית. המשמרת שלה התחילה בשתיים בצהריים והיא הזמינה אותי לבוא לראות.
היא התפתלה על העמוד כשעל גופה רק עקבים וחוטיני קטן נוצץ, שדיה חשופים והגברים המעטים שהגיעו למועדון בשעה כזו בקושי התרכזו בה.

בשקיעה, בדרך חזרה להוסטל היא אמרה שנמאס לה מהעבודה, "זה קשה פיזית ודופק את הברכיים. אני שוקלת להתחיל לברמן, אולי להשתקע במקום אחד, אולי סן פרנסיסקו". למחרת היא נעלמה, השאירה על המיטה שלי שרשרת חרוזים סגולה, ענדתי אותה על צווארי והבטחתי לעצמי לא לחשוף את השדיים לעולם מול מרפסות, או בתוך ברים אפלוליים.

סטיב
בבר של סטודנטים ששותים משקאות כחולים זרחניים, צועקים ומוזגים שוטים של וודקה לתוך מחשופים של בחורות, מופיע בקצה החדר המוזיקאי הכי מוכשר בניו אורלינס. בנאדם בשנות ה60 לחיו, מנגן על פסנתר קאברים לבלינק 182, אואזיס ושירי קאנטרי ישנים, הידיים שלו נעות כמו חמאה על הקלידים, הקול שלו בס, מהפנט ומלא כוונה. בהפסקה הוא בודק משהו בטלפון והיד שלו רועדת. האיש לא הספיק להיות ענק וכבר הדבר שהוא הכי טוב בו חומק מבין אצבעותיו. אני חושבת על פרקינסון, אני חושבת על סבתא שלי, כמה הייתי רוצה לחבק אותה עכשיו חזק, למעוך אותה באהבה. עיניי מתמלאות בדמעות. 
מצד שני, אולי הרעידות שלו הן תוצאה של יותר מדי קוק בשירותים. אני מנגבת את העיניים עם השרוול ושותה עוד שוט של וודקה.

עולמה הסודי של ניו אורלינס
אנשים רוקדים ברחוב ואני מחייכת, מאבדת את עצמי בתוך ההמון. במקום להיאחז ברגע הזה כמו בקרש הצלה אני עוזבת, נותנת לו להיות. המכונה לא מנסה לחזור לשום מצב קודם או להפוך למשהו שהיא לא. במקום להילחם אני הופכת למים, ובפעם הראשונה מזה זמן, מניחה לזרם לסחוף אותי. 
// נינה ולדמן

Your email was successfully saved