פרק 1: איסט וילג'

המטוס נגע בקרקע בג'יי אף קיי ומעמסות נפש נפלו נפילה חופשית על אדמה רחוקה כמו שקי חול של כדור פורח. מהחלון ראיתי מטוס של אלעל נוחת. 
לקחתי את קו ה-אף של הרכבת התחתית לעיר, רוח חמה של קרונות חולפים זרקה על פניי ריח מוכר. רוב האנשים לא סובלים את הריח של הסאבוואי, עבורי זה כמו קקי של פרות לקיבוצניקים, צחנה נעימה. חשבתי לקפוץ לקפה במלון של הדיילים במזרח העיר אבל אני לא חושבת שאני כבר מכירה שם מישהו. וחוץ מזה, לא בטוחה שרציתי. זה כמו אקס, לפעמים אני מתגעגעת ולא מבינה איך אוכל לחיות בלעדיו ולפעמים אני כל כך אובר איט ששוכחת איך קוראים לו.
נחתתי בזרועותיו של חבר שמארח אותי באיסט וילג', האיזור ההיפסטרי של העיר. אמור להיות פה צבעוני וכאלה, אבל לא מספיק "שכונה" כדי שיהיה זול.
במקלחת הראשונה שלי באמריקה, דם נוזל לי על הירכיים. ההתכווצויות בבטן נושאות איתן בשורה: את חיה.

לפעמים אני חושבת שאני אדם נטול חלומות אבל איזשהו פסיכולוג אמר לי שלא יכול להיות, שתמיד יש משהו. ובאמת אני נזכרת שבגיל 19 כשהייתי בצבא וכהרגלי שנאתי הכל, ברחתי בדמיון לחיזיון של עצמי כותבת לידיעות אחרונות בניו יורק. שכחתי מהחלום הזה כי לא האמנתי בכלום והנה אני פה, בקונסטלציה קצת שונה, באתי כדי לכתוב ואיכשהו לנסות לחיות, והעבודה הזו מול מחשב בפיג'מה מהבית, במקום להיות סגורה בין ארבעה קירות, מאפשרת לי נדודים. זה מדהים איך אפשר פשוט לסובב מטבע, צד אחד גיהנום, צד שני גן עדן. איכשהו כשאתה מדמיין דברים הם פשוט קורים, בין אם אתה רוצה ובין אם לא, כי כל הגוף שלך וכל הלב שלך מכוון לשם.
צילום: Anna Slavin kuja56

שבוע, כהבזק של אור.

באחת ההליכות על השדרה הראשונה בין רחוב 7 לסיינט מארקס גשם חם מתחיל לטפטף. הוא מתחזק ואני מחייכת, מלאה בהוקרת תודה ומחשבות של קלוז'ר כמו בסוף איזה פרק של "סקס והעיר". הרגע המרגש נגמר ברגע שנזכרתי שיש לי לפטופ בתיק ונכנסתי מיד לבית הקפה ממול. התיישבתי. הסתכלתי בתפריט, ואז מהחלון, ואז שוב בתפריט, נזכרתי שהייתי פה לפני חמש שנים, אחרי שדייל שהתאהבתי בו שבר לי את הלב אחרי לילה סוער במיוחד במלון ההוא בצד המזרחי. 

הייתי אז לבד וקראתי התפסן בשדה השיפון, חיכיתי שירד ערב ואז אלך, בסוף נשארתי עד הסגירה. למלצרים לא היה נעים להעיף אותי אז הם נתנו לי את הקפה בכוס נייר ואמרו "בי סייף" כי נראיתי עצובה וכי זה מה שאומרים פה. הרבה השתנה מאז. סבתא וסבא שלי לא בחיים. החיים התהפכו על פיהם, בית ילדותי התנדף באוויר, כמה שערות לבנות צצו. אומרים שזה סמל למוות. אהבה עדיין אין.
אבל באתי לפה כדי לכתוב והמילים זורמות כמו מים, הסכר נפתח, אני מוצפת כל טוב ולשבריר שניה הקיום שלי מרגיש שלם.
צילום: Anna Slavin kuja56

דברים:

מוניות צהובות, ירקות שמסודרים לפי צבע וגודל מחוץ למרכולים, פירות יער בשלושה דולר, זוגות מתנשקים בפארק, רעש באנגלית, עשן זולג מהמדרכה, בניינים חומים גבוהים, גורדי שחקים כחולים-נוצצים, ילדים מעונבים בחטיבת הביניים שמחזיקים סיגריה בלי לעשן באמת, הריח הזה של הסאבוואי.

אולי זה יומנה של מכורה. אולי אני לא פה מבחירה חופשית, זה לא מסע חיפוש עצמי, אין פה איזו מחשבה גדולה. אני פשוט צריכה את זה. לא יכולה בלי זה.

בדרך לברוקלין 

אני תקועה ברכבת.
אין פה כלום, לא מים, לא וויפיי. אנחנו עומדים כבר שעתיים בין תחנות.
אני נזכרת בלילות האחרונים שלי בדירה ההיא בדרום תל אביב, לא הייתי מסוגלת אפילו לארוז את החפצים שלי בקופסאות כי זה דרש פיזית להיות שם. זה לא היה הבית שלי, בניין מתפרק ברחוב אפור עם אווירה מלחיצה, סמל לכל מה שאין ולא יהיה, להתבגרות הבלתי נסבלת והבלתי נמנעת. אבק.
ועכשיו אני בשום מקום. בעיר סואנת לחלוטין, אין לי בית, לא טוב ולא רע, בכלום הזה אני מוצאת נחמה.
כולם מודאגים וחסרי אונים, מאחרים לאן שהוא, ואני בין רציף לרציף, נוזלת לתוך המציאות כמו עיסה.

בחלק הגולמי של ברוקלין יש סמטה חשוכה שאין בה כלום חוץ מבר קטן עם אלכוהול זול. הברמנית יפהפייה, עם כתפיים רחבות וקול אסרטיבי, דומה קצת לאולגה, גבוהה אחת שלימדה אותי לקחת לריאות בתיכון. היא מפעילה את המערכת, מתוכה מתנגנים שירי אהבה משנות ה90, שתינו מדקלמות בע"פ את וויטני ומריה.
צילום: Anna Slavin kuja56

אני יוצאת החוצה עם סיגריה בין השיניים. פה, בניגוד למנהטן, אף אחד לא יגיד לך כלום אם תצא עם המשקה לעשן. בפנים ברמנית אוקראינית אחת, אלף שיכורים ותוהו ובוהו, בחוץ חושך ושקט. גבר ואישה לובשי שחור חוצים את הכביש. היא עם פאה מעודנת ונעלי עקב מצופות בלכה, הוא עם זקן סמיך וציציות. הוא מסתכל עליה אבל לא נוגע. היא מסתכלת לכיוון השני. תכף יסובבו את המפתח של הבית, ינסו לא להרעיש. ילדים קטנים ישנים. אני תוהה אם יש ביניהם אהבה, תוהה אם אי פעם הייתה. תוהה מה אתה עושה ואיפה אתה.

כעבור חמש בירות אני לוקחת את קו ה-אף חזרה. תמיד קר בסאבוואי. כולם נרדמים. מתמזמזים. לפעמים צועקים. לפעמים מקבצים נדבות. בסופי שבוע משנים את המסלול של ה-אף וה-אי ובגלל זה אני חוזרת לפנות בוקר. אני קונה עוגה ב-7 דולר ואוכלת את כולה על ספסל באיסט וילג'. בנוסף לעוגה המיותרת אני אוכלת גם סרט שמסתכלים עלי מוזר. במציאות לא מסתכלים עלי בכלל, בכל זאת, ניו יורק.

והשירים האלה בברוקלין. הם הורגים אותי מגעגוע. אלייך או אלי או למשהו.

צילום תמונה ראשית: Anna Slavin kuja56
// נינה ולדמן

Your email was successfully saved