זה קורה בעיקר כשנכנסים אליי אנשים לאוטו. אני עושה את זה מהר ובחשאי, העיקר שלא ישימו לב. לפעמים הם בכלל לא מזהים, לפעמים אני מתחיל לדבר מיד ולא נותן להם הזדמנות.
כן, קוראים לי ניסים ויש לי פלייליסט סודי.

צריך לשים את זה על השולחן, לכל אחד יש את הגילטי פלז'רס שלו ואני לא מבין למה אני צריך להתבייש בזה. אז נכון, גם בפעם הבאה שייכנסו אליי אנשים לאוטו, כנראה שאמשיך להעביר במבוכה את השירים שמתנגנים פתאום וגורמים להם לעקם פרצוף, אבל בחיי, בשנייה שהם יצאו, אחזור לאותם שירים, ואפצה אותם בשירה קולנית ואיומה, אך מלאת אהבה.

אז הנה כמה פנינים מהפלייליסט הסודי שלי.
*אנשים שמאנפרדים אותי, תדעו שאני אוהב אתכם למרות שאני יודע שאתם שומעים את דקלה, וזה הרבה הרבה יותר גרוע.

שרית חדד מככבת ברשימה הזאת. אל דאגה, לא מדובר בשיט כמו "כשהלב בוכה" וכל זה. לפני כמה שנים היא הוציאה שלושה סינגלים ברצף (ואני יודע את זה מגילטי פלז'ר אחר שכבר נגמלתי ממנו - דידי לוקאלי), שסיפרו סיפור ומתכתבים אחד עם השני.
הראשון הוא "מאחלת לך". בשיר היא נפרדת ממנו, מצליחה להישאר גיבורה ומאחלת לו שיהיה מאושר (מילולית, השיר נפתח בשורה "אני מאחלת לך שתהיה מאושר").

בשיר השני הוא מבקש שהיא תחזור. אי אפשר לפספס את זה, ככה קוראים לשיר - "תחזרי". הוא הטוב מבין השלושה בעיניי. תאכלס, נורא הזדהיתי.
השלישי הוא "מה שלומך, יקירי". שם נוראי, ועדיין, פחות גרוע מ-"הוא קורא לי מאמי". היא מספרת שם על חרטה, פרידה שלא הייתה צריכה לקרות וגעגוע שמציף. ואגב שרית חדד, הביצוע שלה ל"אתה פה חסר לי" - מעולה.

מהצד השני של הסקאלה, חווה אלברשטיין. יש לה את "קחי אותי" השואתי והמרעיד, אבל לא עליו נדבר, אלא על שתי יצירות מופת על זמניות באמת - "פגישה לאין קץ" שהוא די מיינסטרימי, אז אני לא מבין מה אנשים רוצים ממני כשאני מנגן אותו בנוכחותם, ו-"אדבר איתך" הקסום, העצוב ומלא האהבה. צנוע, פשוט, שקט וגם מנחם.

חוזרים לצד השני, אל עומר אדם - "אחרי כל השנים" ודודו אהרון עם "הגורל הזה", שאני לא באמת מעז לשמוע, כי כשנופר סלמן שרה אותו ב"הכוכב הבא", בכיתי כמו ילדה קטנה עם קוקיות. ואז מגיעים נתן גושן שנע בין קיטש לשירור (ככה אומרים?) של ממש ורוני דלומי, שאליה אני אוהב להצטרף בקול שני. היא אלוהית בעיניי, ואף אחד לא יודע שזה בגלל שהיא ממש דומה לריקי, שסיפרתי עליה בפוסט אחר.

ויש גם שירים של אמינם ומיילי סיירוס ואפילו אחד של ג'סטין ביבר. אני באמת חושב שאלה לא שירים רעים, אלא רק "אמנים" עם תדמית איומה. מצד שני, הביטלס לגמרי אובר-רייטד בעיניי (Give peace a chance של לנון הוא כנראה השיר הגרוע בכל הזמנים), אני עדיין לא מבין את פינק פלויד ואני בכלל לא מדבר על דקלה וגלעד כהנא, שגורמים לי לרצות לתקוע מסרגה באוזן, בזמן שהרבה מהחברים שלי די משתגעים עליהם.

יש לי סדרות סודיות, ספרים שאני לא מספר עליהם, כדורגלנים שוליים שאני מאוד אוהב וכמו שכבר גיליתם, גם במוזיקה יש לי את הרשימה הקטנה והמביכה שלי. אז בעולם השיתופי מדי של פייסבוק והבלוג הזה שנכנס לי לאמ-אמא של הנשמה, עדין יש דברים שנשארים "שלי", אתם מבינים?

//ניסים ימין

Your email was successfully saved