לפני שנה בדיוק פוטרתי ממקום העבודה הנצחי שלי והתחיל אפקט פרפר הזוי שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה מווילה זמנית בנס ציונה. את כמות החיים שחייתי בשנה הזאת, בין קיץ לקיץ, לא חייתי במשך כל השנים הקודמות שלי. ההחלטות, הטעויות, ההצלחות, השיגעונות, שינויי כיוון הזרימה – כל אלה הביאו אותי ביום שישי האחרון להתקין כיסא תינוקות במושב האחורי שלי ולנסוע לחוף פולג בנתניה עם בחורה שצעירה ממני משמעותית והילדה הקטנה שלה, לראות משחק מונדיאל.

ישבנו שם כשברזיל תקפה בחמת זעם, ואני ראיתי אולי... 7 דקות משחק נטו. ביתר הזמן גיליתי שמעניינת אותי הרבה יותר הילדה הקטנה שישבה עליי. כשאמא שלה לקחה אותה היא בכתה וחזרה אליי. חלקנו יחד אבטיח ובכל פעם שהיא קצת איבדה סבלנות, גיליתי שלמרות מה שאני חושב על עצמי, אני עדיין יצירתי מספיק כדי להסיח את הדעת. הרגעים הכי טובים לא היו הגולים של בלגיה או ההצלה של טיבו קורטואה עמוק בתוספת הזמן, אלא הרגעים בהם הצלחתי להוציא ממנה צחוק מתגלגל. 

בלילה חזרנו אליי. זאת הייתה החלטה שהיה קשה לקבל מהרבה סיבות, אבל זה פשוט הרגיש נכון. הילדה התעוררה כשראתה את הכלב הגדול ולילה לבן יצא לדרך. אמא על סף קריסה, ילדה עם בטריות טעונות אחרי שעת שינה באוטו, ואני שמנסה להבין איך הגעתי למצב הזה שאין מקום אחר שאני רוצה להיות בו כרגע. 

הילדה משתוללת ואנחנו מנסים להשתלט. בכל פעם שנדמה שהנה היא נרדמת, פרץ של אנרגיה יוצא ממנה. היא צוחקת ומסתובבת, מתגלגלת ובועטת. הבנתי כבר די מזמן שהדבר שהכי חסר לי בחצי השנה האחרונה היה שמישהו יצטרך אותי. שמישהו ירצה אותי. שאף אחד אחר לא יהיה טוב מספיק עכשיו. רק אני. 

מין תחושת משמעות שקיבלתי לראשונה עם יליצה והבנתי שאני לא מוכן לוותר עליה יותר. בגלל זה, כשהילדה עברה מהצד השני של המיטה, דילגה על אמא שלה ובאה עד אליי ושמה ראש על החזה שלי ועשתה קולות של הירדמות, הייתי מוכן לכרות הסכם עם היקום שאני לא זז עד הבוקר, אם היא תעניק לי (ולאמא שלה, מסיבות לגמרי אחרות) את החסד הזה ותירדם כבר. זה לא קרה, אגב. 

פתאום, בתוך כל הסיטואציה המשונה הזאת, כשהראש שלה מונח על החזה שלי והיד הקטנה שלה משוטטת לי על הזרוע, הבנתי כמה עמוק השינוי שהתחולל בי. כמה מוכן אני לשלב הבא, אפילו אם זה לא לגמרי שלי. האבא מטיל צל כבד ומטריד, אבל בכל פעם שאני מצליח להצחיק את הילדה, זה מרגיש שזה שווה את זה. בהתגלגלות החיים שלי בשנה האחרונה, אבהות אינסטנט זה כמעט מתבקש, כי מי יודע איפה אהיה עוד תשעה חודשים. עדיף ילדה שלמה ומוכנה ואמא שמאמינה במה שיש לי לתת לה ולה מאשר הריון שעד שהוא ייגמר, האמא תלך ממני. זה מה שכולם עושים בסוף בכל מקרה, עכשיו לפחות יש לי אפשרות לטעום מהחיים האלה.  

ברור שזאת לא הבחירה הראשונה, אבל לפעמים החיים לוקחים אותך בדרך מסויימת וילדה בת שנה וחצי יכולה להגדיר לך קטע בשביל הזה. הילדה הזאת לגמרי עושה לי את זה. אני עדיין לא נקשר שם, זה ייקח עוד קצת זמן, אבל זה מרגיש נכון. אחרי חצי שנה של תחושת אדישות מוחלטת כלפי אנשים שהתבטאה בצורת וויתור על הרבה דברים קיומיים, היא מרגשת ונותנת ערך לזמן שאנחנו נמצאים יחד. אפילו אם זה רק לכמה שעות בכל פעם. 

וגם האמא לגמרי סבבה, אבל זה סיפור אחר.

// ניסים ימין

Your email was successfully saved