בדרך לשני חשבתי על דרך פעולה, עברה חצי שנה מאז שדרכנו התפצלו כשהיא טסה למזרח. חשבתי על מה אגיד, איך אגיב ומה אעשה, חשבתי שצפיתי הכל, כמעט הכל. את הזקן ההומלס שישן באי התנועה לא צפיתי.

פתאום, תוך רגע, כל המחשבות נעלמו מתוך ראשי. לא מה אעשה או אגיד, אלא רק איך אעזור. הגשם פסק רק לפני חצי שעה, אך נראה כאילו הוא ישן שם לפחות שעתיים. הוא עטוף סמרטוטים וישן כשכל גופו רועד.

סימסתי לשני שקצת אתעכב ונסעתי הביתה. מצאתי בארון מעיל גדול שלא לבשתי כבר המון זמן, לקחתי שמיכה וחיממתי צלחת עמוסה באוכל.

כשחזרתי לאי התנועה הוא התעורר, כאילו ידע שאגיע. חניתי לא רחוק משם והתקרבתי לעברו, חושב על מה אגיד, מה אעשה.

התיישבתי על ידו ודבר ראשון ביקשתי סליחה, סליחה על כך שלא הבאתי יותר דברים, סליחה שהרווחה נטשה אותו, סליחה שאנשים בגילו מבלים את שנותיהם האחרונות על ספסלים, צמתים ורחובות.

הוא אכל לאט, מתענג על כל ביס, התעטף במעיל ובשמיכה, הרעידות הפסיקו ונראה שהוא יישן טוב יותר הלילה.

משני למען האמת שכחתי, היא כל כך שולית כרגע. מצד אחד התמלאתי באוויר חם על העזרה המעטה שהגשתי לו, ומצד שני התמלאתי גם בעצב.

אולי עזרתי לו היום, אבל מה יהיה מחר? החורף רק התחיל והם כל כך הרבה. חנוכה עכשיו, לא הגיע הזמן שיקרה כאן איזה נס?

// ניצן זרוצקי

Your email was successfully saved