מה עושה לי את זה? זו אחת השאלות העיקריות שעולות לי בתהליך הכתיבה.

יודעת שההוויה העצמית הינה מקום מאחד, מאתגר, מייחד ומלטף באותה עת עבורי.

זוהי ההוויה האולטימטיבית ברמה הגבוהה ביותר - ללא תנאים – מאוהבת בעצמי בכל רמח איבריי, מייעדת לעצמאות הנשמה - שהכי ייעודית להיות אני.

בכל אופן ובכל תקווה, מביאה לעצמי משהו ייחודי להיות בו,

מבינה שהייחודיות שלי קיימת תמיד, גם אם אני מצליחה לאבד את זה לרגעים.

המון תסכול מלווה בהוויה העצמית שלי, המון לכלוך אינו מצליח להיעלם מדרכי.

השַלֶּכֶת הינה אחת מהתופעות שעוזרות לי להיזכר בהתחדשות, שמלווה במוות עצמי פנימי.

לא פלא שהמוות מאוד מסקרן אותי ואינו מפחיד אותי בכלל.

כמהה לסיפורים עליו, כי אני מפחדת לחוש במוות הזה בחיי ורוצה לדעת איך להתמודד כאדם.

כשאני אומרת מוות, אני לאו דווקא מתכוונת למוות פיזי, אלא למוות רוחני, מוות רגשי, מוות של דפוסים ישנים שאינם משרתים אותי, מוות של חלקים בי שחייבים כבר לא להיות - זאת על מנת שאוכל להגשים את עצמי בצורה המיטבית.

המוות הזה, שיכול לזרז את התהליך שאני נמצאת בו - שמתחיל מהרצון להיות משהו ומישהו בעולם הזה, ממשיך בכעס עצום על מה שקורה ומלווה בשחרור הכעס והוצאתו בדרכים המדויקות לי, שמקדמות ולא מעקבות או חוסמות.

כתיבה אינטואיטיבית זו אחת הדרכים שלי לשחרר את הכעס הזה שמבעבע בתוכי לפעמים.

תכלס נמאס לי לכעוס, נמאס לכוון למקומות שאינם מצליחים. הרצון אינו טאבו, ההשלמה היא מלך המשחק, והפרספקטיבה היא חלק מההוויה הנכונה להמשך חיי.

נשאלת השאלה: מה צריך ואיך צריך – מי קבע בכלל?!?

הייחודיות בהלכה – לא היהודית, אלא ההלכה הנשמתית שנולדנו איתה, היא מהאספקטים החשובים בחיינו, אשר לעתים איננו מתייחסים אליהם כלל.

רעשי הרקע של החיים כמו: המדיה, האנשים סביבנו, העבודה, הביקורת העצמית וכו', גורמים לנו לחיות באשליה שאנחנו מרגישים, בשעה שאנחנו בעצם לא מרגישים כלל את התחושות הפנימיות והאמתיות שלנו - האני האותנטי אינו מגיע לידי ביטוי בצורה הכי טובה שלו!

אז מיהו האני הזה?

הכוונה לאני השורשי, הטהור, שמגיע ללא שפיטה עצמית וללא ביקורת, ללא סכסוך פנימי ודיסוננס תמידי.

זהו האני הכול יכול, האני המוכשר, הכישרוני, הנותן המעניק. זה שיודע לקבל בכל רגע את מה שמגיע לו, מכיל אמת ונכון ללמוד אמיתות חדשות, יודע מה נכון לו ומביע את עצמו בצורה האופטימלית.

זהו האני הלוכד את החלום ומגשים אותו למציאות הרצויה, זה האני האסרטיבי - שיודע לבקש, לקבל ולהיות הוא בכל סיטואציה.

זה האני שיודע לאהוב את עצמו ללא תנאי – תמיד בכל מצב רגשי, בכל פעולה ובכל רגע.

magical-1090663_1920 Photo By Lorri Lang, Pixabay

לכעס אין מקום בהוויה הזו. הכעס אינו רלוונטי, הכעס מתפוגג כלא היה, כי החיבור חזק ממנו - מהכעס הזה, מהאינטנסיביות הלוחצת, הדוחקת, החוסמת – זו שמרחיקה מהשראה, זו שמרחיקה מאתנו את האני המחובר, הנוכח, היודע האוהב והנאהב.

חישבו רגע – האם תתנו לעצמכם את "הפריבילגיה" הזו של אהבה ללא כעס? האם אהבה בכלל היא פריבילגיה, או בעצם זכות שורשית שחייבת להתקיים בתוככם?

חישבו מי אתם באמת? בלי המסכות, בלי הפוזה של דור ה-Y או דור ה-X או אפילו דור ה-Z - כן כן, אתם שנולדתם בשנות האלפיים, עם טלפון ואייפד ביד, אתם הכי מסקרנים אותי! נראה שאינכם יודעים איך זה לחיות בלי. הראש תמיד מורכן למסך ומרוקן מההוויה היקומית הטבעית. אולי אני שופטת מדי ולא מבינה, אך מודה שעולה בי התהייה - האם באמת אינכם מגשימים את עצמכם ברמה הכי עמוקה שיש?

ספרו לי - על מה שאתם חושבים? האם המחשבה שלכם ייחודית? מהי האמת האותנטית שלכם? האם אתם יוצרים? מה מעניק לכם השראה ביצירה? ספרו לי כדי שאדע, כדי שאבין, כדי שאתפתח בעצמי מתוך הפרספקטיבה של כל אחד ואחת מכם.

ב א ה ב ה

// ניצן מוטיוק

Your email was successfully saved