כשהתחלתי לכתוב כאן, ב'מה וזה', הבנתי שהחל מאותו רגע הפוסטים הנכתבים בגוף שלישי מתחלפים בגוף אחד, גוף ראשון. שאחשוף את עצמי - אדבר עליי, על החברים והמשפחה שלי, על אקסים, על בן הזוג, פרידות, דחיות, אהבות ישנות, ובכלל - על החיים עצמם.
גם על התובנות שלי, הצלקות והפחדים שלי.
זה מפחיד, חשבתי לעצמי. לדבר על עצמך, בגוף ראשון, מבלי להסתתר מאחורי המסכה הזו של "גוף שלישי" זה קשה יותר, כואב יותר, אבל בכנות? משחרר.

השבוע הייתי חולה, חצי בן אדם, וממילא אני אדם קטן. זה התחיל עם כאבי בטן פשוטים ששלחו אותי בריצה  למחברת "תרופות סבתא" (כי עם כדורים ותרופות סיימתי את הרומן לפני שנתיים).
"למרוח עארק חם על הבטן". אז מרחתי.
חל שיפור.
למחרת כאבי הבטן גברו, שום תרופת סבתא לא פעלה, לכן נשברתי ומיד רצתי לסניף בית המרקחת הקרוב וקניתי בקבוקון קטן שאמור לעשות פלאים.

יש!!! זה עזר.
כמה שעות אחר כך, אמצע הלילה, ערב שישי. הכול סגור ושומם (לפחות בעיר שלי), ואני מתפתלת מכאבים ובוכה כמו ילדה קטנה, מעירה את כל הבית - וכאן מתחילה הדרמה.
אמי שולפת כל תרופת סבתא שהיא מכירה, אבי נשאר אדיש, חדרי הופך לבית מרקחת, ואני? חסרת ישע.
הכאבים לא עברו, הם רק גברו.

ביום ראשון, מבלי לחכות רגע, רצתי אל הרופאים ששלחו אותי אל המיון בבית החולים.
התור שם היה בלתי נסבל, הריח דוחה, כל סוגי האנשים שקיימים בעולם, הרופאים האדישים וקור הכלבים הזה.
בואו נדבר על זה, למה קר שם כל כך? למה תמיד ברכבת ובבתי חולים כל כך קר?
אי אפשר באמצע, נעים כזה - סתיו, לא חורף, לא קיץ, משהו באמצע. נו באמת...
סתם למצוא לי עוד סיבות להתלונן?
רגע איפה היינו? 

שלחו אותי לעשות בדיקת שתן, בדיקות דם, ו... לחכות.
מפה לשם, עברתי כמה רופאים באותו לילה, עד ששלחו אותי הביתה עם מכתב שחרור מאולץ.
כבר האמנתי שהלילה אישן כמו תינוק.
הלילה מגיע ומתחילה הדרמה. אני מתעוררת מכאבים עזים בבטן, נאבקת בעצמי ומתהפכת מצד אל צד, נשברת ורצה אל המטבח, שותה כדור בצבע אחר, כי הצהוב והלבן לא עשו את העבודה.

חצי שעה של ייסורים (אני נשבעת לכם שזה יותר כואב מלידה. טוב, נראה לי לפחות). כשהבנתי שזה לא עומד לעבור הגברתי את הווליום, אימא שלי התעוררה קודם (כמה צפוי) ואבי אחריה.
הוא שוב נשאר אדיש, שוב אימא מתרוצצת ותופסת את הראש ושוב אני בוכה, מקופלת וצועקת "אלוקים, למה??".
בוקר חדש, שוב ביקור במיון, שוב בדיקות דם, שוב בדיקות שתן, שוב סבב רופאים, שוב מחכה לסניטר שיחזיר אותי למיון, כי מי יחזור את כל זה ברגל?

מרשמים חדשים, כדורים חדשים, עוד ניסיון ותקווה שכבר פגה ממזמן.
לא אמשיך את הסיפור כי אני כותבת אותו תחת השפעה של משכך כאבים חדש שהרופא הבטיח ש"הפעם באמת יעזור".
אז מה = הפואנטה בכל הסיפור? הנה אני מגיעה אליה, כי מגבילים אותנו באורך ואני ממילא הולכת להפריז.

תעריכו את הרגעים הפשוטים בחיים, פשוט תגידו תודה בכל יום שהתעוררתם ואתם שלמים ובריאים. נכון, לא הייתי צעד מהמוות, לא ראיתי את האור, אבל כן הייתי מוגבלת במשך ארבעה ימים.
איבדתי את העצמאות שלי, את התפקוד המלא שלי, וסבלתי מכאבים עזים שלא פסקו.
במשך ארבעת הימים האלה התגעגעתי לדברים פשוטים כמו ללכת זקוף, לישון לישון שינה רציפה, לצאת להתאמן, ללכת לעבודה ופשוט להיות בריאה.

לא קל להיות תלוי באחרים, לחפש את הכדור שיקל, לנסות להסביר את הכאב שלך. לא קל להיות מאופק ובוגר, כי כשאנחנו חולים כולנו הופכים להיות ילדים.
אז רק אגיד לכם שבכל בוקר תשמחו שאתם בריאים, שלמים ומתפקדים, כי לא, זה לא מובן מאליו.

// ניקול בנימין 

Your email was successfully saved