אבל לא כמו שזה נשמע. בהתחלה היא תעצור ואתה תיכנס ורק אני אהיה שם ותחשוב פאק, דווקא היא. מרפי בן זונה. אני אגיד אותו דבר אבל בלב עמוק קצת אשמח. ואז היא תיתקע ונחשוב שאין מצב. זו בטח בדיחה. מהכל דווקא זה, מכולם דווקא ביחד, לבד. נעיף מבט קצר אחד בשניה, אני אשחיל איזה צקצוק של, נו מה עכשיו, ושנינו כמעט נלחץ ביחד על הכפתור של ההצילו אבל בסוף אני אלחץ קודם. ונחכה.

בהתחלה נעשה את עצמנו עסוקים בפלאפון, ואחרי שיעברו כמה דקות נבין שזה פתטי שאנחנו עושים את עצמנו כששנינו יודעים שאין כאן קליטה. 
אני אסתכל לרצפה ואעשה בלון עם המסטיק, ואתה תעשה מן אנחה של עצבים, תשלב ידיים על החזה ותבהה בכל נקודה שרחוקה ממני, רק שמכל מקום יקיפו אותך מראות ולא תהיה לך ברירה אלא לראות אותי.

אני רוצה להיתקע איתך במעלית כדי שתראה אותי. לא בזווית של העין, אני רוצה שתסתכל עלי ממש. 
אני רוצה שתסתכל עלי ותבין מה עשית. 
מתישהו תגיד משהו. יש לנו רקורד מרשים בשתיקות ארוכות, אבל זה לא יהיה המקרה. בסוף נדבר. אני יודעת שתעשה הכל כדי שלא, אבל בסוף מישהו יגיד משהו, ואני רוצה שזה יהיה אתה. 
אני רוצה להיתקע איתך במעלית כדי שנדבר. אני רוצה שתדבר כדי שתוכל לבקש ממני סליחה. 
חשבתי שאני לא צריכה את הסליחה שלך אבל אני כן. חשבתי שאני מצליחה לשחרר את הכעס, אבל אני לא מצליחה. להרגיע את הדופק העצבני כשאתה קרוב, את האגרופים הקפוצים, את הווריד שיוצא לי במצח. 
חשבתי שאני יותר גדולה מזה, יותר גדולה ממך, אבל אני לא מצליחה לבד.

אחרי עוד כמה דקות אני ארים את המבט ואחפש את שלך. אתה תחזיר לי כזה חטוף, לא בטוח מה, תסיט אותו ותהדק את השפתיים. ואז ברגע מסוים אני אתיישב על הרצפה, עם הגב אל הקיר, שפת הגוף שלי מתוכננת בדיוק מושלם כדי לגרום לך לעשות אותו דבר. חזה פתוח, רגליים בצורת פרפר. אתה תישאר לעמוד עוד כמה רגעים,  עד שתרגיש מספיק מטומטם להמשיך להסתובב כמו אריה כועס בכלוב ומספיק בנוח כדי לעשות כמוני.
ואז תתיישב כאילו זה היה רעיון שלך בכלל. יאללה כבר. אני יודעת שהכל הצגה. תפסיק להתחרות איתי, כבר ניצחת. אני רק רוצה שתתנצל. 
אני רוצה להיתקע איתך במעלית כדי שתתנצל. 

"אתה יודע", אני אגיד, למרות שאני יודעת שאתה לא. אין לך מושג. עשיתי הכל כדי שלא תדע, שלא תראה את הגבה הקופצת, את הוריד במצח, את הכעס מבעבע בלחיים. שלא תשמע את הגעגוע דופק חזק בחזה. אבל עכשיו אני רוצה שתדע. 
אני ארצה להתקרב, בשביל מה, הרי אין בזה כלום. אם אבוא אולי לא תעצור אותי, אבל קודם תבקש סליחה. על המילים המכוערות שאמרת ולא התכוונת, כי אני יודעת שלא התכוונת, אבל חייבת לשמוע אותך אומר את זה. אתה תקוע איתי פה, אז מה אכפת לך. אני מוכנה לסלוח, אני רק צריכה שתגיד את המילים.
אני רוצה להיתקע איתך במעלית כדי לסלוח. חשבתי שכבר סלחתי אבל אני לא מצליחה.
"אני חושבת שמגיעה לי התנצלות", אני אגיד ברגע של אומץ, אותו אומץ כמו זה שהיה לי כשבחרתי לעזוב, ושהיה לך, לתת לי. 
אני רוצה שניתקע יחד במעלית כדי שיהיה לי אומץ. אני רוצה שניתקע יחד במעלית, לא כמו שזה נשמע. 

"סליחה", תגיד בשקט, ותניח את היד שלך על שלי. בדמיון שלי הרגע הזה הרגיש הרבה יותר מספק. משהו חסר לי עדיין. עם הגומה בצד שמאל של החצי חיוך תשלח לי בהיסוס זרת, שולם שולם, קומי. אני אקום ואגיד אחר כך שמשכת אותי לחיבוק למרות שבאתי לבד, ונצמדתי לבד, ונגעתי בכל המקומות הלא נכונים שלוחצים על כל הכפתורים, ובאמת נלחץ על כל הכפתורים, ממש כמו שזה נשמע, והמעלית עדיין תהיה תקועה. לא רק המעלית, לעזאזל.  

אני רוצה להיתקע איתך במעלית כדי שתבקש סליחה, 
ושעדיין, יהיה לך על מה להתנצל. 

// נעה הדרי

Your email was successfully saved