לחיבוק איתך יש די.אן.איי משלו. נכון שלכל חיבוק מן הסתם יש מגע שונה, אבל ספציפית לשלך יש סגולות מיוחדות, כמו של מכונת זמן. מהחיבוקים שיכולים לעצור את כל התנועה בדיזינגוף, להשתיק את כל הזמזומים של האופנועים והאנשים בעיר הזאת, לפחות בראש שלי. להחזיר אותי אחורה, להטיס אותי לאיזה מקום אקזוטי בנעורים. לשם הרי כולם רוצים תמיד לחזור, ואם אתה מצליח לקחת אותי, למה שאני אי פעם ארצה לשחרר? אתה האקס שכל אחת הייתה רוצה. אנחנו טובים יחד גם כשאנחנו לא יחד, אולי בעיקר כשאנחנו לא יחד. אנחנו כמו דץ ודצה. כמו ג'יי לו ומארק אנתוני, יותר טוב בעצם, קמרון דיאז וג'סטין טימברלייק. רואה שאני יודעת לפרגן?

שני ילדים שוכבים מחובקים במיטה וחצי וחושבים שיישארו לנצח. הם כל כך צמודים שהייתה מספיקה להם גם חצי מיטה. הם מדברים על שמות של ילדים ועל הרגלים של בוקר, כאילו בוקר זה משהו שאפשר להתרגל אליו. כאילו בגיל 22 אפשר בכלל לדבר על הרגלים. 
הכל נראה להם אפשרי בצד היפה של שנות ה-20. הם מסתכלים זה לזו בעיניים ולא יכולים לדמיין איך הדברים יראו עוד חמש שנים קדימה מעכשיו. 
רק לא מזמן מישהו אמר לי שזה נראה כאילו מאז שאנחנו לא יחד עשיתי כל כך הרבה דברים שבטח לא הייתי עושה אם הייתי נשארת איתך, והוא אפילו לא מכיר אותך. הוא אפילו לא מכיר אותי. "אינטואיציה", הוא ענה כששאלתי למה לו לחשוב ככה.

"אינטואיציה", אתה עונה לי עכשיו כשאני שואלת מאיפה אתה יודע שהפעם זה לא יעבוד. כל כך בטוח שזה לא יכול להיות אחרת, לא משנה מה נהיה מאתנו. נו, איך אפשר להתווכח עם אינטואיציה. זה לא פייר, זה מבוי סתום. אתה מעגן את הטיעון בציטוט של איינשטיין, "אם עושים את אותה פעולה פעמיים- -"  ואני כבר יודעת להשלים לבד, "מגיעים לאותה תוצאה". ומה עם זה שעשיתי פסיכומטרי פעמיים ושיפרתי במאה נקודות? היית שם כשזה קרה, זה לא נחשב? אבל מי אני שאתווכח עם איינשטיין, או עם פיזיקה פשוטה, או איתך. לא על זה. לא בכלל. 

אתה רומז שהעיר הזו קשה ושזה מה שמחזיר אותי אליך, אבל זה לא נכון. כל הרגעים בעולם הובילו אותנו לרגע הזה, כמו שכל רגע אחר הוא מקרי ולא מקרי באותה המידה. יש דברים שלא יכולים להיות אחרת, כמה שלא נשתנה. בשבילך זו בעיה ובשבילי זו המהות. אתה חושב על ההשלכות של זה ואני רוצה דווקא את זה, בדיוק את זה. כמו שזה היה תמיד, כמו שזה תמיד יהיה.

"סמכי עלי" אתה אומר, ולא אומר הרבה.
אולי יש לך אלף סיבות אבל בחרת לומר, "אינטואיציה".
הייתי רוצה להחזיר לך באיזו אינטואיציה משלי, אבל האמת שאין לי, כבר מזמן הפסקתי להקשיב לה, להאמין לה. גם לעצמי. אני מאמינה רק לחיבוקים, כי הם תמיד מספרים את האמת, והחיבוק שלך הוא כזה שאפשר להאמין לו. יש בו את כל מה שאני זוכרת; שנים מקופלות בתוך שתי ידיים שמלטפות לי את הגב, מיליון רגעים במגע של האצבעות שלך בשיער שלי. וגם מיליון דמעות בריח שלך בצוואר. אני כן זוכרת גם את הרע. ועדיין, אתה האקס הכי טוב שלי. 

גם יש לי אלף סיבות. הרבה זמן אני מנסה לזקק מתוך כל הסך הכולים את הדבר הזה שהוא החשוב באמת. אין לי תשובה. אין לי מושג. זה צריך להיות מישהו שאני אוהבת את איך שהוא יודע לאהוב אבל יותר מזה, את איך שהוא יודע לעזוב. את איך שהוא מחבק כשנרדמים, אבל גם להישאר ככה כל הלילה. איתך הצלחתי את שניהם. הרבה לילות, הרבה בקרים. מספיק פרידות. זה לא מה שהכי חשוב בעצם? 

אולי אני לא יודעת שום דבר. אולי אני פה כי הכל קשה מסביב ואיתך קל יותר. אולי. 
אני רוצה להאמין לך, אבל אני לא יכולה. הפסקתי לסמוך על אינטואיציות, אני מאמינה רק לחיבוקים. והחיבוק שלך, אין סיכוי שבכל העיר הזאת אני אמצא עוד אחד כמוהו.
// נעה הדרי
 

Your email was successfully saved