אני נוסעת. 
יש לי שעה ו-47 דקות של נוסעת, איך פעם שנאתי לנהוג ועכשיו זה הזמן האהוב עליי. בין פה לבין שם, זמן בלי ציפיות. אמביציה שמסתכמת בלמצוא בכל רגע נתון את התחנה הכי אטרקטיבית ברדיו. להמר מתי תחזור הקליטה של רדיו תל אביב, להתחרות עם עצמי אם אספיק לגלגל סיגריה ברמזור האדום היחיד שיש לי לפני שעולה ל-6 צפון. 

אני חושבת על הכל ועל כלום. הווייז מפלרטט איתי, מודיע על עיכוב ואז חוסך לי שוב כמה דקות. אני פוזלת בחצי עין מסקרנות לראות מה הצפי, למרות שזה לא באמת משנה. מפה לשם עם הפלוס והמינוס איטס דה סיים אז פאק, אז היינו יכולים לחסוך את מפח הנפש של קודם, לא ככה? 

ככה, אבל אז לא הייתי מרוויחה את התרוממות הנפש של ההודעה הירוקה, "מצאנו מסלול מהיר יותר". כמו לריב ואז להשלים. כמו להיפרד ולחזור. כולם משחקים את המשחקים האלה, קדימה אחורה, צעד קדימה, שניים אחורה. אולי כדי להרגיש בתנועה. מי אמר שאני רוצה את המסלול המהיר, דוקטור ווייז. כאילו שאני ממהרת לאיזה מקום. רק תשאיר אותי בתנועה יא זין, בלי כל הרמזורים האלה.
כמה מורכבות הן פעולות פשוטות כשאת נוהגת לבד. אני מתכננת להוריד את הג'קט, בפקק הקצר להוציא את הבקבוק מהתיק. בארוך להרים אמברקס ולחפש את המצית מתחת לכיסא. קשה באחד. אז לא יכול להיות שיותר קל בשניים. 

ברור שקל יותר. אני זוכרת טוב מדי. אני זוכרת רק את הטוב. לא יכול להיות שבאמת היה כזה טוב. לפעמים אני עוצרת לרגע ופתאום עובר בי זיכרון חד, כמו אור, וזה עושה לי קור בגוף, והלב שלי שוקע עמוק יותר בין הצלעות ואני מאבדת אחיזה. כמו ורטיגו.

אני לא יודעת אם הדברים קורים באמת או שזו רק הפרשנות שאני נותנת להם, אין לי תחושת מרחב. איפה את? לא יודעת, למה שואלת? אני מסמסת ברמזור. נראה מה היא תציע, אני חוזרת לת"א והכל אפשרי. כמעט הכל אפשרי. יש המון אפשרויות וזה מכאיב שכל ההמון הזה לא קרוב להספיק לי כמו המעט שהיה לי איתך.
כמה מעט צריך בתכלס. הכל כזה מטומטם מסביב.

אני נוסעת; עיניים קדימה, שרה עם הרדיו, שיר אהבה, "נשקי אותי חזק, נשקי עד שיכאב". מעניין למה קודם לא שרתי. אולי כי הסולם הזה יותר נוח לי. קטע שאנחנו עושים דברים ככה לא במודע. לשיר באוטו זה אחד האהובים עליי. ריגוש קטן. הנה לך סיבה נעה למה נסעת באוטו. הייתי צריכה לענות להודעה ההיא. לא, טוב שלא עניתי. אני אהיה בסדר, אני כבר בסדר. אבל אני לא. יש מישהו שכן?

אני מגבירה עוד את הרדיו, כלום לא חזק מספיק. כלום לא מספיק מספיק. 
פקק. הלוואי שיהיה שיר שאני אוהבת בסולם נוח. למה גלגלצ לא משמיעים את החדש של עברי לידר. אולי בגלל בר רפאלי? ואם היו קוראים לי בשם אחר, החיים שלי היו אחרים? 
כבר הייתי עם עצמי בשיחה הזו. אני מחכה שהיום ייגמר. מחכה שהיום יתחיל. אני לא לגמרי בטוחה מה מהם, כשאחד קורה אני מחכה לשני, מקווה שיביא איתו איזה ריגוש, איזה דגדוג, אולי כאב קטן שיתפוס אותי לרגע. לא משהו עמוק מדי. 

לפעמים אני צוללת עמוק מדי, נוגעת בטעות באיזה כאב ישן ומאבדת נקודת ייחוס לקרקע, והלב שלי כאילו טובע בין הצלעות ועובר בי מן קור, כמו מתי שהרופא שיניים עושה לי אוויר על השן עם ההשלמה, מזכיר לי שהיא לא שלי.
אני לא יודעת אם אני בתנועה כבר. מכוניות זזות לידי, זה לא אומר שאני זזה, ואולי מי שאני מרגישה שעקף אותי בכלל הוא העומד.

הרגל על הגז אבל שום דבר לא קורה, ואולי קורה ואני לא שמה לב. נעמה אומרת שלפעמים החיים הם כמו ספירלה, מרגישים שמסתובבים במקום אבל בסוף מגיעים לאיזה מעלה, לאיזה הלאה. אני צריכה איזה הלאה.

כשים ושמיים נפגשים זה נקרא אופק. אני כבר לא רואה הבדל. מתי תהיה איזו פניה, כיכר, משהו. אני לא מצליחה לשכוח אותך, אני לא מנסה לשכוח אותך. סעמק עם הפקק הזה. ואם אעשה פרסה ואחזור שוב על הכל? בסוף אתרסק, או שאגיע.

אל תאמיני לעצמך נעה, זה ורטיגו.
שוב הוא מצא מסלול חלופי. מי אמר שאני רוצה הכי מהר. מי אמר שאני רוצה בכלל להגיע. 
// נעה הדרי

Your email was successfully saved