כולם מדברים על הרגע שבו יודעים שזה זה, אבל אף אחד לא מדבר על הרגע שמבינים שזה לא. מתי הרגע שאתה מבין שהשקעת בפרויקט כושל ועדיף לעצור עכשיו מאשר להמשיך לשים כסף על פארש? שהתברברת במסלול ואולי יהיה ארוך לחזור את כל הדרך אל ההתחלה, אבל זה כנראה יהיה קצר יותר מלהיאבד עוד ועוד.
איך הרגע הזה מרגיש? מתי יודעים שהגיע הזמן, שצריך ללכת, שכל מה שקורה עכשיו הוא רק אדים של משהו טוב שכבר נגמר, שאולי היה ועכשיו איננו.

אומרים שדור ה-Y, אין לו סבלנות לעבוד קשה - שנמאס לנו מהר ואנחנו נוירוטיים. אבל אנחנו גם אלה שטחנו את היומן והטיטניק והדיסני עד שהאמנו בכל הלב שזה מנט טוב בי. שהאהבה מנצחת את כל הדמעות. שלאב איז אין די אייר, שלאב איז לאב, שאהבה זה הכל והכל זה מספיק. אבל מה קורה אחר כך, אחרי הכתוביות, אחרי החושך במקרר, כשכבר לא נשאר מה לתקן וצריך לקנות חדש. מתי יודעים שנגמר, שאין יותר מערכות, שהמערכה אבודה, איך מחליטים איפה לשים את הנקודה.

אולי כשהוא כבר לא שם את היד שלו על שלי כשהוא נוהג. לא בכוונה, ואולי זה דווקא חוסר הכוונה שכל כך מטריד. אולי כשהוא כבר לא מנשק אותי ברמזורים אדומים, לא מקדיש לי שירים, לא משתהה עוד רגע במכונית איתי אחרי שמרים אמברקס. אולי זה ברגע הזה שהוא כבר לא אומר לי שאני הכי יפה, או רק מאד יפה, או יפה בכלל. אבל לא חייבים כל הזמן להגיד, ומספיק שהוא רק חושב. אבל מה אם הוא כבר לא חושב?

מתי מגיע הרגע הזה שאני יודעת שהוא כבר לא חושב? אולי כשהוא לא מחכה שאצא לפניו מהמיטה כדי לראות אותי מתארגנת. כשהוא כבר לא מסתכל עלי כשאני מתלבשת, כשהוא לא שם לב אם אני לא מתאפרת. אולי כשהבנתי שאת רוב המחשבות שעוברות לי בראש אני כבר לא מספרת, והוא כבר לא שואל על מה את חושבת. אולי כשהוא כבר לא מתגנב למקלחת כשאני מצחצחת שיניים ומחבק אותי מאחור, לא צובט אותי בטוסיק כשעולים במדרגות, לא מצמיד אותי לקיר במעליות.

אולי זה נגמר כשהתחיל להסתכל לי בעיניים, אבל לא אותו הדבר. אולי זה עבר, לא יודעת בדיוק מתי, אולי כשהוא כבר לא מחפש את היד שלי מתחת לשמיכה. אולי שכשלקחתי את היד שלו והנחתי על החזה הוא כבר לא הכניס אותה מתחת לחולצה, כאילו הוא כבר לא מבין מה אני רוצה.

מתי זה קרה? אני מחפשת נקודה בזמן, אולי כבר מזמן, אולי כשהתחיל לכעוס שאני מתקררת אם אני לא לובשת פיג'מה, למרות שפעם הוא העדיף את חום הגוף, אולי כשזה כבר נהיה לו לא ממש דחוף, לשמוע אותי לפני שהיום מתחיל, או נגמר, להרגיש אותי לפני שאני הולכת, להתרגש לפני כשאני חוזרת, כשהוא כבר לא משאיר לי פתקים של 'תתחתני איתי'.

כשכואב לו מדי הגב בשביל כפיות, כשהוא עייף מדי בשביל שיחות ארוכות, כשהוא כבר לא שואל למה אני לא כותבת ולא שם לב אם הפסקתי את הסיפור באמצע משפט. כשהוא כבר לא מבקש ממני לתאר לו איך יראה הבית שלנו, אם אני רוצה לבן או פרקט, כשהוא לא רוצה לנשק, כשכואב לי הגרון ואני משתעלת כי הוא מפחד להידבק, כשהוא רגע איתי ורגע מתנתק, כשהוא יושב לידי על הספה אבל מתרחק, כל יום עוד קצת מתרחק.

אני עדיין אוהב, הוא אומר, אבל זה נשמע קצת אחר, ובלי אותה הכוונה. וזה לא שאני לא אוהבת, אבל לא יודעת אם לאהוב זה להישאר או ללכת, להחליט החלטה או לתת הזדמנות. ואולי זו רק תקופה, אולי כשאיעלם הוא יתגעגע, אבל געגועים זו לא אהבה. ואולי זה לא זה, אבל איך יודעים? איך מזהים את הרגע שעדיף כלום מכמעט, כשזה לא סתם שח, זה שח-מט. שהגיע הזמן, שזה פשוט לא מקליק, שכבר אי אפשר להחליק, שצריך להפסיק.

וכשיודעים, איך מודים. איך הולכים, איך שמים נקודה במקום פסיק.
כי לדעת זה רק חצי דרך. לדעת זה לא מספיק.

// נעה הדרי

Your email was successfully saved