הפעם הראשונה בה אמרו לי שאני שמנה הייתה בכיתה ה'. בית הספר היסודי בו למדתי בדיוק החליט לחייב את כל התלמידים להגיע לבושים בחולצה אחידה עם סמל בית הספר. אין שום ספק, החולצות האלה היו האאוטפיט הכי פחות מחמיא שיוצר באותה התקופה. אז הלכתי בחצר בית הספר עם חברות, אולי אפילו נשנשנו חטיף, ובחצי אוזן שמעתי את שלו מהכיתה שר שיר (קליט מאוד אגב, עד כדי כך שאני זוכרת אותו עד היום) על איך הבטן שלי מציצה מתוך אותה חולצת בית ספר. עד אותו היום הייתי בטוחה שאני כמעט הכי רזה בכיתה. חוץ מילדה אחת שתמיד דיברו על כמה קטנה היא וכולם ידעו שהיא הכי רזה, החשבתי את עצמי כשנייה הכי רזה אחריה. מאותו הרגע כבר לא הייתי בטוחה בזה יותר.

הפעם הראשונה בה אמרו לי שאני רזה הייתה בצבא. מצחיק, אבל מהסיטואציה הזו אני זוכרת משמעותית פחות פרטים ביחס לקודמת, והיא התרחשה לפחות 10 שנים מאוחר יותר. חזרנו מטיול של הסגל הפלוגתי בצפון, וחשבנו מה נקנה לאכול בעצירה הבאה. אני אמרתי שהכי בא לי מקדונלד׳ס, אבל שזו תהיה חזירות לאכול את זה עכשיו. החברה שישבה לידי שאלה אותי מה בכלל אכפת לי מזה כשאני כזאת רזה. בניגוד לסיפור הקודם, עד אותו הרגע בכלל לא החשבתי את עצמי בתור בחורה רזה. ביחס לבנות בסגל הייתי אומרת שאני ממוצעת, שבוודאות הרוב רזות ממני.
שלא תטעו, אני לא כותבת עכשיו כדי להעביר ביקורת על מוסכמות החברה, או על איך הלחץ החברתי משכנע אותנו להיות רזים ויפים. לא הפעם.

הפעם אני כותבת כדי לתאר את המסע שלי בתוך זה. איך גם בתור הילדה בתחילת גיל ההתבגרות שאהבה מאוד שוקולד ולא הסכימה לוותר עליו בעד שום הון שבעולם, דרך החיילת (הרזה) שהייתי ועד הסטודנטית שאני היום, תמיד הרהרתי במשקל, באוכל, בדימוי הגוף ובמיקום שלי ביחס לאחרים. איך תמיד הקול הזה נשאר, גלוי יותר או פחות, צועק או לוחש, מזכיר לי ששוקולד זה כיף רק לרגע אבל אחרי זה את מתחרטת.

ואז מגיעים החגים, וכל נשות ישראל בפאניקה. מבטיחות שהשנה זה יהיה אחרת, השנה אני אשמור על כוח הרצון והכי חשוב - על המשקל. גם אני מתכננת, חושבת, סופרת וברגע האמת- למי אכפת?? חגים יש פעם בשנה! ותקופת מבחנים יש פעם בחצי שנה, וכשאין חגי תשרי יש פסח, וארוחת שישי יש פעם בשבוע... את מתיישבת ליד שולחן החג עם כל האוכל הזה וסבתא לא זזה ממך עד שתטעמי מהגפילטע פיש, והסבתא השנייה חייבת לשאול (בקולי קולות ככה שכל המשפחה המורחבת תשמע) למה את לא לוקחת מהכל, מה את בדיאטה או משהו חס וחלילה?? את לא צריכה!! תודה סבתא.

המעגל הזה אף פעם לא נגמר ואנחנו תמיד מחליטות ומתחרטות ומנסות שוב ושוב... בסוף אולי נצליח.

// נעם לוי

Your email was successfully saved