כאלו אנחנו, בני האדם. אנחנו אוספים זיכרונות.
ולא במובן של אוסף כמו פעם, כשהיית רוצה שיהיו לך כמה שיותר קלפים או מדבקות כדי שתוכלי להחליף בהפסקה מתי שנשארים בפנים כי יורד גשם. לא, את הזיכרונות שלנו אנחנו אוספים בקפידה - ממיינים, מסווגים לפי צורה או מקום או זמן. לכל זיכרון מגירה משלו עם מדבקה ועליה שם, שנוכל לפתוח מתי שנצטרך ונרגיש איך היה פעם, כמו כדי להזכיר לעצמנו שיש בנו יותר ממה שקורה כאן ועכשיו.

זיכרון של חופש לתקופה של שגרה, זיכרון של תשוקה לתקופה של רווקות.
מין ניסיון כזה חלש להיות רק לרגע במקום אחר, בזמן אחר, שידעת שאת צריכה להכניס למגירה אי שם במאחורה של הראש, כי לכי תדעי מתי תצטרכי פתאום לחזור אליו.

זיכרון של קיץ ליום של גשם. זיכרון של מסיבה ליום שנשארים לבד בבית.
את מבטיחה לעצמך שכשהרגע יגיע את תדעי - זה הזמן לפתוח את המגירה ולהוציא רק לרגע את הזיכרון, אחרת למה שמרת אותו? ותוך כדי שהוא נוצר, הזיכרון, את מחייכת במחשבה שבעוד חודש, או אולי קצת יותר, את תשבי מדוכדכת מעט בבית אבל יהיה לך אותו והוא יעלה לך חיוך על הפנים.
זיכרון של חברים לתקופה קצת בודדה, זיכרון של טיול לתקופה של ארבע קירות ודלת.

וכשזה קורה, ואת צריכה להרגיש קצת שוב את מה שחסר, את מטיילת בין השידות עמוסות המגירות ומתלבטת איזה מהן לפתוח - כי חבל לבזבז, כאילו שברגע שתפתחי אחת הזיכרון יברח ממנה כמו פרפר וכבר לא תוכלי להשתמש בו שוב. התחושה תיחלש מפעם לפעם עד שהריגוש בה יעלם, יחד עם ההתבגרות. וזה כל כך קשה, הרגע הזה שצריך לבחור, כי הרי בחרת בקפידה ומה יהיה עכשיו, ובכלל - אולי מחר כבר אצטרך את הזיכרון שוב. ואולי הוא בכלל רק יצער אותי יותר, כי למה לי להיזכר איך הייתי חופשיה מדאגות לפני שנה או איך הייתי מאושרת עם ההוא שכבר לא איתי.

כי כאלה אנחנו, אנחנו אוספים זיכרונות. ממיינים, מסווגים ומתייקים, אבל אנחנו גם רוצים לחיות את הרגע, וכשלא אנחנו רוצים שהוא יעבור כדי שנוכל לצבור זיכרונות חדשים לתייק.
בלי ששמנו לב, אולי אנחנו בכלל לא משתמשים בזיכרונות האלה, וממשיכים לתייק רק כדי לנעוץ עוד נעץ במפה של החיים שלנו.
כי אי אפשר לדעת מתי נצטרך אותם.

// נעם לוי

Your email was successfully saved