"אולי תלכי אליה, שהיא תסדר לך קצת את המוח", היא אמרה בעודה מדליקה סיגריה כאשר במקביל לי נדלק הפיוז. "המוח שלי מסודר" עניתי באסרטיביות שבקלות יכלה להתפרש כאגרסיביות, "אני יודעת מה אני רוצה ואני יודעת לאיזה כיוון אני הולכת".  

חשבתי שסיימתי כבר עם שיחות המיינסטרים האלה, אך מסתבר שהן עוד מפוזרות סביבי. נכון אני לא עובדת nine to five”", נכון אני גרה אצל ההורים ונכון שאני ועודד מהבנק מנהלים מערכת יחסים צפופה. אז מה? 

כשהוא מגיע, אנחנו מטפסים יחד גבוה, גבוה ומפליגים בשיחות שאינן לינאריות וגשמיות. התהיות העולות לאוויר נוגעות במהות הקיומית שלנו, בתדר העולה. הוא טוען שהפלייליסט שלי איטי מדי. הוא אדם של לחנים ואני אדם של מילים. הוא טראנס ואני פואטיקה מתוחכמת ורומנטית, הוא סיגריית פרלמנט ארוך ואני פרלמנט קצר. הניגודיות המופלאה הזו יוצרת הרמוניה שלא ניתן להתעלם ממנה. 30 שניות במיקרוגל, אנחנו לא מתעלמים ממנה.

בחודש האחרון חוויתי תקיעות אנרגטית, לעיתים המארג הפיזי מייצר שכבות על שכבות של התמודדות וגורם לי לעצור לרגע ולהחזיק את הראש. כשהאוויר צונח, מפלס המים עולה ושוטף כל הבנה. פעם הייתי סובלת, היום אני מתבוננת לחיה בעיניים, זה פשוט, כי זו הבבואה שלי. 
בחופים הציוריים של מיקונוס נחו עליי ההבנות, נפתח קנה הנשימה והתרגול הקבוע היה שחרור. נזכרתי והזכרתי לעצמי שאני השליטה האבסולוטית בחיי.

הוא טוען שדג הסלמון לא יודע שהוא שוחה נגד הזרם, הוא פשוט שוחה בזרם משלו כי זה מה שהוא יודע ומכיר. גם אני שוחה בזרם משלי. הרעיון הגלום בלהיות חופשייה אינו קשור לארבעת הקירות הפיזיים אשר מקיפים אותי ולא לאנשים סביבי. החופש אינו קשור למערכות היחסים שלי ולא לארבעת הספרות האחרונות בכרטיס האשראי. הרעיון הגלום בלהיות חופשייה הוא פשוט לדעת שאני כזו ויותר מכך, הוא להאמין בזה על מלא. 

המתנות לא איחרו לבוא, ברגע בו פתחתי את ידיי שוב, הן פשוט החלו מגיעות בזו אחר זו. אני לא מתעסקת בגודל של הדברים, אלא בנוכחות שלהם כמו גם בנוכחות שלי. אני שותה מים והוא שותה סודה בטעמים מתוקים. לי נעים בחדר ולו חם, "המזגן עובד?" הוא שואל תוך שהוא מפזז בחלל. 

בלילה נרדמתי בקלות יחסית, אני שואלת את הילד הפנימי שלי שאלות ובאור היום הוא נותן לי את התשובות. כל שעליי לעשות הוא להתבונן באמת, להקשיב באמת, לחוש באמת. 

ביום ההולדת הזה, גיל 34 מרגיש אטרקטיבי מאוד, אני אוהבת את עצמי יותר מבכל שנה, אני יודעת מה אני רוצה, אני רואה את התמונה הגדולה יותר. אני מתבוננת פנימה והחוצה, ומבינה שהדבר שהייתי רוצה לשמר יותר מהכל, הוא את התנועתיות, את היכולת לשחק את החיים האלה בדיוק ובגמישות.
אני נושמת עמוק, נכונה לי שנה מאתגרת, מהנה ומלאת הפתעות, אני מרגישה את זה. גם השנה החולפת הייתה כזו. היא עברה מהר אך הייתה מורגשת מדי יום, מדי שעה, מדי שניה. למדתי על עצמי, למדתי את עצמי עוד קצת. למדתי על אהבה, האם אני רוצה אחת?

הבקרים רגילים למדי, אני מתעוררת מיוזעת מהחום, ממצמצת ומתרגלת לאור החודר דרך החלון. ציפורים, מכוניות, קולות נקישה של כף בקערה. Tash Sultana מלטפת אותי בפריטות גיטרה אלוהיות, היום שלי התחיל. אני במיטה במינימום בגדים. חם. אני שונאת מזגנים, אני אישה של מאווררי תקרה, הם רומנטיים יותר, גם אני רומנטית.


// נעמה כהן

Your email was successfully saved