בדרך לשדה התעופה ברומא הוא השמיע לי את השיר "תחזרי" בביצוע של דקלה והדמעות החלו נופלות בעדינות מעיניי. "חייאתי", הוא אמר ברכות, "למה את בוכה?" ואני השבתי שהייתי רוצה מישהו שיאהב אותי ככה, במלוא העוצמה.
לפעמים אני לא בטוחה שקיימת דמות כזו שתהיה מסוגלת לאהוב אותי או שאפילו תרצה. דמות כזו שלא אהיה עבורה גדולה מידי, חזקה מידי או חשופה מידי, כי כאשר אני מתבוננת במראה אני רואה את האישה שרציתי להיות כל חיי; אמיצה, חכמה, חופשיה, שהיא במידת העשייה המדויקת.

אנחנו נגועים ברומנטיזציה בין אם אנחנו שמים לב או לא, אנחנו מבקשים לעצמנו אהבה גדולה ושזו תגיע במצעד צבעוני לקראתנו. בשנים האחרונות גיליתי שאני רוצה אהבה שתגיע דווקא מתוך השקט.
אהבה זה לא הכל, את העיקרון הזה למדתי בגיל צעיר וזו לא הייתה התפכחות כואבת, לא הרגשתי שאיבדתי את התמימות או שמשהו בתפיסתי את העולם נפגע. אך כאשר הבנתי שהוא תקף לכל סוגי מערכות היחסים, לרגע הרגשתי כובד בליבי. אהבה זה לא הכל גם לא בחברויות אפלטוניות או סמי אפלטוניות, גם לא בקשרים משפחתיים.

אחי ואני מעולם לא הפסקנו לאהוב האחד את השנייה אך לתקופה ממושכת בחיינו האהבה הזו לא הצליחה לגשר על הפערים אשר נוצרו בינינו מתוקף הבחירות של כל אחת ואחד. אני בחרתי בחיים עם אישה והוא בחר לא לקבל את זה.
אלו לא היו הגעגועים אשר הכניעו אותנו וגרמו לנו לחזור לתקשר, זו גם לא הייתה ההגדרה הנוקשה "אחים", היו אלו ההבנות שכל אחד חווה עם עצמו ואלו הם המכנים המשותפים וההכרה בשתי הדמויות על כל מרכיביהן אשר מייצרים, מניעים ומחזקים את הקשר המיוחד המתקיים בינינו היום.

מתחת לזרם המים החמים אני נטולת שריון, המים נופלים וזורמים על גופי עת הפלייליסט מתנגן ברקע. במקלחת אני משחררת את הקשיחות אשר צובעת אותי לפרקים ובמקומה אני מאפשרת לרכות לתפוס מקום. הקלחת המיימית הזו עושה לי טוב ומאזנת אותי ברוב הפעמים.
"אבל אתם אוהבים אחד את השנייה" היא אמרה נחרצות ואני חשבתי שבזה אין בכלל ספק והשאלה האמיתית איננה למעשה אם אני אוהבת אותו או אם הוא אוהב אותי, אלא האם אני אוהבת את עצמי כשאני איתו.

אנחנו בוחרים להתעלם מהשאלה הזו כי יש אגו ארצי וליבידו ותחושת פספוס, ואלו עוזרים לנו לטשטש את הנתונים האובייקטיבים המתקיימים במציאות בעיקר כשזו לא כיפית, לא נעימה, לא צבעונית ולא מרגשת אבל נוכחת במלוא העוצמה. אנחנו בוחרים להתעלם מהשאלה "האם אני אוהבת את עצמי כשאני איתו" כי היא מחזירה את הכדור לידיים שלנו, מניחה את האחריות בתוכנו ולא בחוץ, מזכירה לנו שהכל עניין של בחירה ושווה שנתבונן פנימה. ולמי יש כוח? לפעמים בא לנו פשוט לזרוק הכל לאוויר ומה שיקרה, יקרה.

לרגעים אני מתפזרת וחושבת את הצד השני במקום את שלי ואני מודה שזה נוח יותר, אבל זה לא מחזיק מים ובטח לא לאורך זמן. בסוף, ובעיקר בהתחלה, את התשובות רק אני מספקת ולמעשה גם את השאלות שאני לומדת לדייק עם הזמן.
ומה מפחיד אותנו בלשאול את השאלה הזו ומה מפחיד אותנו בלענות עליה? אני מניחה ששתי התשובות האפשריות מפחידות, כל אחת בתורה, בנקודות זמן שונות.

׳אהבה זה לא הכל׳ הוא עיקרון שלמדתי בגיל צעיר, ותחתיו אני לומדת לדייק את האהבה שאני מבקשת לעצמי ולומדת אותה עוד קצת בכל חוויה שאני בוחרת בחיי. דבר אינו חד גוני או חד כיווני ואין ואקום בבריאה; את לומדת לאבד ובמקביל למצוא את נקודת העוצמה שלך, משהו נגמר ומשהו מתחיל, מישהו הולך ומשהו גדל בתוכך.

לפעמים אני חושבת שאהבה היא אובר רייטד אבל הנה אני, חשופה מתמיד, מבקשת לעצמי אהבה בעיקר ברגעים בהם הגשם מתדפק על החלון ושמיכת הפוך מרגישה ענקית מידי לבת האדם אשר בתוכה. כולנו נגועים ברומנטיזציה.
ואני רומנטיקנית ותקדימים מוכיחים שאין לי בעיה להתאהב, אני לא סוחבת שק טראומות ממערכות יחסים קודמות וליבי מוכן לקפוץ פנימה כשהוא מזהה הזדמנות. אבל אני שמה לב שעם הזמן הוא משנה את הזוויות. אולי אני כבר לא קופצת ראש אל תוך המים ואולי זה לא נעוץ בפחד אלא בתפיסה שונה ומשתנה על מהי אהבה.

// נעמה כהן

Your email was successfully saved