מילים של שיר מוכר נשמעות ברקע. זהו לא שיר מהפלייליסט הפרטי שלי, אלא אחד כזה שנשלח אליי בנקודת זמן ספציפית. עם השנים אני שוכחת מי שלח לי איזה שיר ומתי, מי הקדיש מה ולמה. אך ישנם שירים שכבר מהצליל הראשון מצמררים את עורי ומחזירים אותי באחת לתמונה עמוסת פרטים ורגשות.

בחלומות הם מופיעים יחד, היא והוא, על אף שבעולם הארצי לא היה ביניהם כל קשר ממשי. היא לא שמעה עליו מעולם והוא מכיר בעיקר את סיפור מותה. החלומות הללו מטלטלים אותי. אני בוהה בחלון, קרני שמש נאבקות לחדור פנימה, אני משתדלת לזכור כל פרט ופרט; מה הוא אמר, מה היא עשתה, איך הרגשתי.

באחד היינו, אני והוא, שעונים על השיש כאשר הוא רוכן מעליי בעוד היא שקועה במים עד הצוואר בחדר האמבטיה הסמוך. באחר הוא אסף אותה עם טרקטורון והיא, חבושה כובע קש רחב שוליים, מצטרפת לנסיעה עם קורטוב עצבים. מה עלה בגורל הטרקטורון, על שני נוסעיו, אינני זוכרת עד לרגע זה.

בחלומות עוברים מסרים, תשובות שביקשנו לעצמנו ומידע על תהיות שהיינו רוצים לפתור, שלא בהכרח קשורות לדמויות המופיעות בהם, אך לאלה יש סימבוליות שלא ניתן להתעלם ממנה. "תגיד לי, מה מצב הבדיקות שלך?" אני כותבת לו בניסוח קבוע וכמעט תמיד מבלי להסגיר למה אני שואלת ולמה דווקא עכשיו. זהו לא חוט השני המחבר בין שניהם, כי אם צינור עירוי.

בכיתי שבוע שלם לפני פטירתה ושבוע נוסף אחרי שנישקתי אותה בפעם האחרונה. בלילות דיברתי איתה, הרבצתי מונולוגים, שאלתי שאלות, כעסתי עליה. מרוקו שלי, מה עשית? לאן הלכת? בסיומו של השבוע הזה הפסקתי להגיב רגשית, הבנתי שהיא מתה ודי. את האבל שלי לא שטחתי על דפי האינטרנט ובאזכרות שלה הייתי בעיקר חסרת סבלנות.

שני רבדים מתקיימים בתוכי ככלים שלובים, האחד מיימי-רגשי, השני אווירי-מחשבתי. האחרון מבין למה ואילו הראשון מתמודד עם זה בעולם שכולו חוויה. ולא תמיד פשוט לו, לא תמיד פשוט לי, ועוד לא כתבתי עליה, על חברת הנפש שלי שנפטרה מסרטן, זו שליוותה אותי 24 שנים מחיי.

במשך תקופה כעסתי על עצמי על כך שתמונותיה היחידות שעלו בראשי היו מרגעיה האחרונים, כשהיא הייתה צל חיוור של עצמה. רציתי שהיא תהיה קולנית ובועטת, רציתי לשמוע את צחוקה העמוק, רציתי שהיא תצעק ולחייה יאדימו, רציתי לראות את הרעידות הקטנות על אפה, שנייה לפני שהיא בוכה מעצב או התרגשות. רציתי שהיא תהיה לצידי כפי שהיא הייתה כל חיי, רציתי שהיא תישאר בראשי בדיוק כזו- חיה.
אבל היא לא.

24 שנים, רבנו, השלמנו, צחקנו, רקדנו, התייעצנו, התבגרנו והכל ביחד. הטוויסט בעלילה שהיא סיפקה היה אחד כזה שלא היה קל לעיכול. לא התמודדתי עם המוות שלה, אני רק יודעת שהיא מתה. יותר משנה שאני לא חושבת עליה כאשר אני ערה אבל היא באה בחלומות והוא מגיע ביחד איתה.

בחודשים האחרונים אני עוברת ניקוי, הצינורות הסתומים שלי מבקשים להיטהר ולהשתחרר, מבקשים ממני להגיד הכל ולעבור את הכל בתוך ולא מעל. בחלומות הם מופיעים יחד, יושבים על השיבר של המים בעוד אני גוללת אבן ענקית והם לא נותנים לי לסתום את הבאר.

בין כל הנימוקים השכלתניים אני מוצאת שקל לי יותר לנשום, בתוך המים הסוערים והגועשים אני לעיתים קופאת. הם מפעילים אותי רגשית, כל אחד בתורו וממקומו, ומאירים על שטחים שעליי לבקר בהם. הם מעולם לא הכירו ואילו אצלי בראש הם יושבים באותו ראש חץ.
"מעולה" הוא משיב. אני נושמת.

בסיגריה מול הים אני חושבת עליה והנה היא צוחקת עם לחיים מלאות. מרוקו שלי, ישנם רגעים שמזכירים לי אותך והנה מילים שכתבתי עלייך ועברו כמעט שלוש שנים.

// נעמה כהן

Your email was successfully saved