הוא רוצה שאבוא אליו על ארבע ואתחנן בפניו שיזיין אותי. הוא רוצה שארוויח את הזיון הזה כאשר הוא היחיד שיגדיר אם אני ראויה לו או לא. הוא רוצה לשחק בחמישים גוונים של אפור, אבל כאלה המנפצים את הגבול בין סליזיות סקסית להשפלה.

הבחור שהכרתי בעיר המשנית עלה על פני השטח, סוף-סוף. אני אוהבת שהם חושפים את עצמם אחרי תקופת מעקב חשאית בה הם מתצפתים ברשת על הנעשה מבלי להשאיר עקבות. לא שוחחנו הרבה אך דיברנו מספיק כדי להבין מי עומד מול מי. בסקסטינג אפשר להתמסר ביתר קלות. רובם, אגב, לא עומדים בציפיות כאשר אחרי היסחבות מילולית מגיע הרגע להחליט מתי כל התיאורים הללו יגיעו לכדי מימוש.

אני טובה במילים הכתובות ובמילים הנאמרות, אני מבקשת בהירות ושמה את הדברים על השולחן. בשיאה של ההתכתבות, כשהוא על המיטה ואני באוטובוס מלא עד אפס מקום, דייקתי את מה שכתבתי ושיקפתי את חוסר הנוחות. לא התמסרתי לסיטואציה על מלא, חלק מהתיאורים גרמו לי לבלוע את הרוק, הייתי עירנית ודרוכה, עם בחילה ותאווה להמשך, רטובה ונגעלת בו זמנית.

"אתה מבין שאתה מדבר עם נקבת אלפא" שאלתי, הוא הבין אבל מזה משנה לו. אני חוקרת את המיניות שלי, מתנסה וחווה, לא פוסלת שום דבר מראש, לא חותמת על כלום גם כן ועדיין המפגש הפוטנציאלי הזה מערבל לי את הבטן.
צילום: נעמה קליימן

הוא לא משאיר לי מקום להתלבטות, הוא יודע מה הוא אוהב ומה הוא רוצה. זו לא תהיה חווית התפרקות משותפת, זהו אינו מפגש מיני בין שני אנשים חרמנים המעוניינים לפרוק ובסטייל. זהו משחק בו ברור מאוד מי השולט ומי הנשלטת. מישהו מבקש לאלף את נקבת האלפא והיא מסוקרנת אם נודה על האמת.

ההתנסויות הרבות בחיינו משרתות את השיעורים שבחרנו לעבור כאן, החיים אינם קו אחד רציף ונוקשה כי אם גל גמיש ולנו יש את האפשרות לחוות ולהתפתח ב-D4.
הנושאים באים לידי ביטוי בכל מיני חזיתות ורבדים; פעם אחת במערכת יחסים זוגית ופעם ביחסי עובד-מעביד, פעם אחת בהתמודדות עם שיח אינטימי חושף פגיעות ופעם אחרת בסקס חד פעמי. ההקשרים קיימים והנה אני ניצבת, שוב, מול שיעור בשחרור שליטה בשטח לא סטרילי.

כבר ויתרתי על הרצון לשלוט ולדעת הכל בכל רגע בחיי. את הלחץ והאובססיה להגדיר כל דבר המרתי להתרגשות ובכך אני מאפשרת לחדוות הגילוי למלא אותי. אני לא חסרת אחריות או נטולת חלומות אלא מתרגלת התמסרות. אז למה דווקא בסיטואציה הזו אני בחוסר נוחות? היכן זה פוגש אותי?

"ממה את מפחדת" היא שאלה וסימן השאלה הזה ליווה אותי שעות רבות אחרי שנפרדנו בחיבוק תחת הגשם, מעושנות ושמחות. כשאני מעושנת המגננות הרגשיות שלי יוצאות לשעה חופשית ובזמן הזה אני מתמלאת בסלחנות וברכות. לפעמים אני מעושנת מספיק כדי לשלוח שיר לאותו אחד שהפך לדמות דהויה בחיי אך לא בלתי נראית. כי הסלחנות המדוברת מופנית בעיקר כלפיי, אני סולחת לעצמי על שאני מתגעגעת אליו, עדיין.
צילום: נעמה קליימן

בכל המחשבות שהרצתי בראשי חיפשתי את נקודת הנוחות, זו התאפשר לי "לחיות בשלום" עם מה שאני רוצה אך מפחדת לעשות. למעשה, חיפשתי את השליטה המוסוות, אם אני בוחרת להתמסר לסיטואציה, לחוויה החדשה, האם זה מקנה לי שליטה? אם אני פונה אליו קודם האם זה אומר שאני מובילה? ואם לא? מה אני מפחדת לאבד?

אילולא העשן שמילא את הגוף, הסוויטצ' היה מוסת וכך הייתי נוסעת במהירות 120 קמ"ש, חוצה את הגבול לעיר האחרת ומוצאת את עצמי בתוך אותה הדמות, זאת הניצבת על ברכיה ומחכה לגאולה. אבל כאשר הרכות המדוברת מתפרצת בתוכי אני מתמסרת גם לחשש ולחוסר ההחלטיות. אני לא חייבת לנסח ברהיטות, אני לא חייבת לכבוש את הסיטואציה, אני לא מוכרחה לסמן וי או לצאת מנצחת. אני בודקת אם נעים לי ברגע הספציפי הזה ובודקת את גבולות הגזרה של עצמי.

אם הייתה זו נקבת האלפא מציעה, אומרת ומחליטה שאני בדרך רק כדי לטעום אותו וללכת, הייתי מרגישה טוב יותר כי השליטה הייתה בידיי, אך זה לא היה המקרה. אני ביקשתי זיון ארוך ומלא והוא הציע שאחפש אותו במקום אחר, כמו שאמרתי, הדברים מאוד ברורים.

בדרכי הביתה, הרכב דהר על הכבישים הרטובים וגיטרות מילאו את חלל הרכב. במיטה כבר שיחקתי עם מישהו אחר אך אני לא הייתי אחרת, האלפא שבי תפסה את מקומה, כאילו מבקשת לכפר על התהייה שעלתה בה שעתיים קודם לכן. 'ייקח זמן לאלף אותי' כתבתי לו. ייקח זמן.

// נעמה כהן

Your email was successfully saved