היא נכנסה לדירה הזמנית שלי, גבוהה ורזה מתמיד. באופן סימבולי הייתי מעושנת בדיוק כמו במפגשים הראשונים שלנו, אי שם לפני שש שנים, כאשר הייתי מתדפקת על דלתה בשעות המאוחרות של הלילה. פעם היינו מאהבות, היום אנחנו מדברות על יחסינו עם אחרים. פעם היינו מזדיינות, כמעט כמו נרקומניות שלא מסוגלות להפסיק את מרחץ הגופות רווי התשוקה והרגש, היום אנחנו מזדיינות קוגניטיבית, מיינד פאק כזה אשר חוצה את העולם הפיזי, שעולה בתדר, שצולל לעומקה של התודעה.

היא דיברה על כאבי הלב שלה בעוד אני מעבדת את שלי, אמרתי לה דברים שהייתי צריכה לשמוע בעצמי. ככה זה, בתחילתו ובסופו של דבר אנחנו תמיד מדברים על עצמנו, אפילו שנדמה שהמילים היוצאות מפינו מכוונות לאדם האחר. לפני כמה שנים הייתי מטילה ספק בסיכויי ההתקיימות של הסיטואציה הזו; שתינו במרפסת קטנה אחת מדברות על משהו שהוא לא "אנחנו", משוחחות עם רגליים במים וראש באוויר. אולי אני והיא זו דוגמא חיה לכך ששני אנשים יכולים לבצע הטמרה ביחסיהם ולייצר משהו חדש, שאינו קשור באמוציונאליות רדיקלית לנקודת הפתיחה. אולי זו התזכורת שהייתי צריכה בהקשר של אנשים אחרים בחיי.

במרפסת הקטנה, בדירה התל אביבית הזמנית, אני מעבירה דקות ארוכות בשאיפת עשן לריאות, מסיגריה או ג'וינט, זה לא באמת משנה. ערבים שלמים אני לבד עם עצמי בתוך השקט המערסל הזה ונהנית מכל רגע. הלך הרוח שלי תואם את אותו אחד הנח עליי כאשר אני נמצאת בארץ אחרת, רחוקה מהבית אבל הכי קרובה לעצמי.

אני מקבלת את העובדה שלדברים יש קצב משלהם ומטרות אשר לעיתים סמויות מין העין, אך לפעמים אני חווה את הדברים בראשי ולא בהכרח בהתבסס על הנתונים האובייקטיבים של המציאות; כי בלילה, כאשר אני מדמיינת סצינות ומצרפת את התמונות אחת לאחת, אני מחברת אותן באמצעות רגש, פחד, התלהבות או כעס, ועושה התאמה לנוחות הרגשית של אותו הרגע. יכולנו לשבת כל הלילה אילולא הפיהוקים התכופים שלה והבית אליו היא הייתה צריכה לחזור. היא תפסה אותי בתקופה בה אני מנקזת לאט ובזהירות עצב מחיי ומשילה קילוגרמים אחרונים של דפוסים ישנים. במחשבה מעמיקה יותר אין זה מפתיע, היא תמיד חיברה אותי לרגש וענדה אותו עלי - לעיתים בדרמות, לעיתים בנינוחות.

בימים האחרונים, בכל נסיעה בדרך חזרה מהעבודה, אני מתמקמת איפשהו בסוף האוטובוס וליד החלון. החורף מביא עמו שקיעות מוקדמות, כאלה הזורקות צבעי ורוד וכתום על האנשים התוהים. אני מתכנסת אל תוך הפלייליסט ובאופן לא רצוני דמעות מצטברות בעיניי ויחד איתן עולות תחושות ותמונות, חיבורים מפעם ומעכשיו.
באופן כמעט אינסטינקטיבי אני נושכת את השפתיים, מנסה לעצור את הדמעות הסוררות ואז בוחרת לשחרר. זו תחושה אמביוולנטית; מצד אחד חום מנחם המתפרץ בבטן ומצד שני רעד התוקף את הגוף, ואני מתורגלת באמביוולנטיות, הלא כך?

אני לא ממהרת לשום מקום, לפחות משתדלת. גיליתי כי כאשר אני מתנתקת מהתמונות אני מייצרת חוויות אמיתיות כאן ועכשיו, ברגע הזה. אני לומדת לשלב את היכולת לעוף הכי גבוה בראש לבין היכולת לייצר פעולות מקדמות ברגע הנוכחי. אני לומדת, כל הזמן, להתמסר.

מתחת למשקפי השמש הגדולות ישנן עיניים אדומות ובאוזניי נשמע פסקול מדויק לרגע הזה. לא פעם אני חווה את חיי כסרט אינדי אירופאי עם ריח של גבינות וקפה פילטר. ובתוך הרומנטיקה הזו, אשר לא דורשת אדם נוסף, אני מייצרת גשר בין המציאות המתקיימת לרגשות המתקיימים לא פחות ובנקודות ההשקה אני חווה קתרזיס.

// נעמה כהן

Your email was successfully saved