מתי בפעם האחרונה עזבת את מה שאתה חושב, את מה שנכון ואת איך שאתה אמור להתנהג. מתי בפעם האחרונה התחלת לעשות את מה שאתה מרגיש. זה כל אותם הרגעים הקטנים שבהם אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים ויש שם משהו חזק, הרבה יותר חזק משנינו. ואז בשנייה המבט הטהור הזה נעלם, ואתה חוזר לחשוב.

בוא נזרוק את כל מה שנכון, את כל מה שאמור להיות, את כל מה שמצפים מאיתנו לעשות, ובוא נלך עם הלב. אני יודעת שזה קשה להקשיב לו, הוא לא תמיד מדבר בשפה שאנחנו מצליחים להבין, אבל הלב תמיד צודק.
אני מוצאת את עצמי מסתכלת על הים בלילה ורוצה להיכנס, לוןתר על הסיטואציה שאני נמצאת בה עכשיו ופשוט להיכנס למים. אני תמיד מרגישה שמים מטהרים ומנקים הכל, הם נותנים לי להתחיל מחדש. אולי תיקח לי את היד וניכנס ביחד, נתפשט מכל מה שהגיוני ונכון לעשות ונהיה ערומים לגמרי. ערומים מכל הבולשיט שאנחנו מאכילים אחד את השני במשך שנים, ערומים ממה שמצופה מאיתנו, ערומים מהפחד שמשתק אותנו.

אני תמיד מחכה שאתה תיקח לי את היד. למה כשאתה בטוח במה שצריך לקרות אתה אומר לי שדי, שאני אפסיק עם השטויות שלי, שאתה יודע שאני רוצה שנהיה ביחד ואני סתם חושבת יותר מידי. למה כשאני זאת שבטוחה אני לא מצליחה להושיט לך את היד בשביל שתבוא איתי. למה אני תמיד מנסה להגיע איתך לנקודת שבירה עד שתראה שאני צודקת, כדי שתוביל אותנו למקום הבטוח? למה אני לא מצליחה פשוט להגיד לך שאתה טועה ושאני צודקת ושתסתום את הפה ותתחיל להרגיש?

אחרי ערב שהתארך לתוך הלילה, אחרי מיליון רגעים בהם הייתי הכי פגיעה בעולם בשנייה אחת ואדישה לחלוטין בשנייה שאחרי, אחרי שהמגע שלך שרף לי כמו אש שמתפשטת בשדה קוצים. אחרי שעייפנו את עצמנו מלדבר, אחרי שנגמרו לנו המילים, התמוטטנו לשינה. בבוקר למחרת סוף סוף הצלחנו לקרוס אחד לתוך השניה, הצלחנו לנתק את המחשבות ואת כל מה שנכון וצריך לעשות והתחלנו פשוט להרגיש.

// נעמי אברון

Your email was successfully saved