ברילוצ’ה, ארגנטינה, סוף שנת 2016.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי רחוקה כל כך מהמשפחה ומהבית בערב השנה החדשה (מה קוראים אותו “סילבסטר”). בשבילנו, עולי ברית המועצות, זה עניין רציני, אז די מובן למה נטשתי את החברים הקרניבורים שלי, שאגב הלכו לעוד ארוחת סטייקים מושחתת אצל דון אלברטו, ורצתי בחזרה להוסטל בשביל הסיגנל וחצי של ווייפיי שיאפשר לי לבצע שיחה קלוקלת עם ההורים בישראל והאח בשבדיה. בשעת אחר הצהריים של ארגנטינה, בישראל כבר נותרה שעה בודדת עד 2017 ובשבדיה גם עסקו בהכנות לקראת חצות.

הווייפיי הצליח להחזיק שיחת ועידה בוידאו עם יחסית מעט תקיעות, ובמשך 20 דקות המוקדים אשדוד-שטוקהולם-ברילוצ’ה הרגישו קצת פחות רחוקים ממה שהם באמת. בסקירה מהירה של כל מה ששנת 2017 הולכת להביא איתה בהמשך, שזה בערך חמישה חודשים נוספים בדרום אמריקה, יצאתי בהצהרה אינטואיטיבית בלי כל מחשבה מוקדמת: “אני רוצה להוסיף את קובה”. באופן מפתיע קיבלתי פירגון מלא ולא רגשות אשם א-לה-פולניה, ולאחר חצי שנה (!) המראתי להוואנה.

במשך שבועיים חציתי את קובה לרוחבה, והדברים המשותפים לכל מקום שבו הייתי היו כבישים רעועים, כתובות גרפיטי על פידל ועל גווארה מרוססות על קירות בניינים, בתים צבועים בצבעים בוהקים שמסתירים בהצלחה חלקית את מצבם הלקוי, כיסאות נדנדה בכניסה לכל בית ורכבי שברולט 58’ שמסרבים לשבוק חיים. מבחוץ הכל ססגוני וחי, כשמבפנים התשתיות מתפוררות. וככה גם האנשים.

בגדול, לקחו אי בקריביים ושמו בו אנשים כל כך מיוחדים שהיה צריך לבודד את האי כולו משאר העולם וליצור עולם נפרד לגמרי בשביל לשמור על הייחוד שלו. ברור שיש את הסיבות האמיתיות לבידוד העולמי, סיבות פוליטיות מסובכות שבגללן קובה עדיין תקועה בשנות ה-60, אבל אני מנסה לייפות את המצב היות ואין לי איך לשנות אותו.

במהלך השבועיים התארחתי בקאסות של ארבע משפחות קובניות שונות. ככה זה עובד - משפחות מקבלות היתר מיוחד מהשלטון לארח תיירים בחדר שמוקצה במיוחד בשבילם, ומעל 90% מההכנסות של האירוח הולכים ישירות לכיס של המשטר. יתר האחוזים, שהם פחות מ-10%, מממנים חיים של משפחה. לא שערוריה?

שלטון קומוניסטי, משכורת מזערית, סופרמרקטים בגודל של חדר וחצי עם מעט מאוד מוצרים ובאיכות ירודה, אינטרנט שאפשר להשיג רק בכיכר מרכזית בעיר וגם זה בתשלום ומוגבל לשעה בלבד - ולמרות זאת האנשים כ”כ חמים ואדיבים שזה כמעט לא הגיוני. כל משפחה שהתארחתי אצלה הייתה צמאה לאינטראקציה, אולי כי הם ראו בי סוג של חייזר שנושא סיפורי פנטזיה על העולם החיצון, ואולי כי הם רצו לשתף את הסיפור שלהם כדי להרגיש פחות מנותקים מכל השאר. או שאולי המינימליזם הזה הפך אותם לאנשים שמעריכים את השונה ומאמצים אותו, בין אם בשיחה בגובה העיניים ובין אם בישיבה יחד וצפייה בטלנובלה עם רמת משחק של מתנ”ס עירוני בירוחם.
ודווקא על האנשים יש לי אוסף של סיפורים, יותר מאשר על הנופים.

מה שכן - בקובה אפשר לראות מוסיקה, ויזואלית. לכל עיר ולכל כפר שביקרתי בו יש שיר משלו באלבום של Buena Vista Social Club. אם נזרום על דימיון מודרך קצר, אומר לכם שהוואנה נראית כמו השיר El Cuarto De Tula, ויניאלס כמו השיר Veinte Anos, טרינידד כמו השיר Chan Chan, וסנטיאגו דה קובה כמו השיר Candela. מוזמנים לנסות לצייר בעצמכם איך כל מקום נראה.

// סופיה דיאמנדי

Your email was successfully saved