לחלק א׳
מהוואנה המשכתי מערבה לעיירה/כפר/חור בשם ויניאלס, שגולת הכותרת שלו היא סיגרים אורגניים בעבודת  יד של הז’ונגלר. אם הייתי בטוחה שהשברולט הפנסיונרית תיתקע בכביש אספלט רעוע ומישורי, אתם יכולים רק לדמיין את עיני העגל שפתחתי כשהרכב פנה לכיוון גבעת אפר תלולה, מזוגזגת ומלאת בורות עם פתחים לגיהינום, שבקצה שלה חיה המשפחה המארחת הבאה שלי. אבל איך אומרים באמריקה הלטינית?Todo Posible - Nada Seguro: הכל אפשרי - כלום לא בטוח. בסוף הרכב עלה לפסגה יותר טוב ממה שאני עולה מדרגות.

בבית מקסים בצבע תכלת עם גינה יחסית מטופחת, עצי פרי עם פרחים לבנים ושני כיסאות נדנדה צבועים באדום-לבן, חיכו לי אישה מקסימה, הבת שלה (שהייתה בערך בגילי) והכלב הלבקן שלהן. כן, יש דבר כזה כלב לבקן. לא, אני לא צוחקת. כן, גם אני לא האמנתי שהפעם הראשונה בה אראה כלב לבקן זה יהיה דווקא בקובה. אירוני משהו.
בתור בחורה שאוהבת בעלי-חיים ברמה מוגזמת (אהבה שלרוב מתבטאת בקולות מוזרים כי הגוף יוצא מכלל שליטה
ולא יודע איך להגיב אחרת למראה מתיקות מהלכת על ארבע), הכלב הלבקן גנב את ההצגה, כמו גם את כל תשומת הלב שלי, וזכה ביום כיף מפנק בחסות סופי שכלל הרבה גירודים מאחורי
האוזן, ליטופים בבטן ושאלות טריוויה מורכבות כמו “מי כלב טוב?!”

האישה והבת קיבלו אותי בזרועות פתוחות ועם מיץ אננס סחוט טבעי קר, מה שכבר קנה להן כרטיס בכיוון אחד ללב שלי. התפתחה שיחת היכרות שזרמה כמו מים, כנראה בזכות הנידנודים של הכסאות  
שיצרו גלים של מילים שרק רצו לפרוץ החוצה, והתחושה הייתה שהפכתי לבת בית לכל דבר. “שלחנו את צ’וצ’י להביא כמה בקבוקי מים שלא תתייבשי לנו, הוא עוד מעט יגיע, בסדר?” - בטח שבסדר, רק מי זה צ’וצ’י? הו, אז מסתבר שצ’וצ’י הוא בעלה של האישה המקסימה הזאת. מאחורי שם כזה איך אפשר שלא לצפות לגבר שהוא, בלי להעליב אף אחד, די “נחנח”? הרי זה שם נורא מסרס. בישראל אסור לקרוא לגברים “חמוד” כי זה לטענתם “מקטין” אותם, אז במדינה מצ’ואיסטית כמו קובה לקרוא לגבר “צ’וצ’י”? 

בעודנו ממשיכות בשיחה בספרדית-אנגלית-עברית-סימנים, הגיע צ’וצ’י, רכוב על ספק אופנוע ספק טוסטוס, וניפץ לי את כל הדמות שכבר בניתי לו בראש. צ’וצ’י הוא בעצם מייק טייסון הקובני מינוס הקעקועים על הפנים פלוס עיניים בהירות. עם הבעת פנים קשוחה מאוד הוא עצר ליד עץ הפרי בגינה, קטף פרח לבן והתקרב לעברנו. אחרי בחינה מהירה של החייזרית החדשה שבאה להתארח הוא שאל בלי חיוך “איך קוראים לך?” קצת מאויימת עניתי “סופיה”. הוא דפק נהימה קטנה ולא מרוצה - “לא”, והגיש לי את הפרח הלבן. “קוראים לך מנגו”.
מפה לשם המשפחה באמת קראה לי מנגו לאורך כל הזמן ששהיתי אצלם, כמו סוג של טקס קבלה לסלסלת הפירות שלהם או משהו, ופייר - אהבתי את זה. חוויה שלגמרי הוסיפה צבע אחר לאוסף.

ארץ אפשרויות מוגבלות בהחלט, אבל הסיפורים לא נגמרים. הייתי יכולה לכתוב עוד חלק ג’, ו-ד’, ו-ע’ ו-ת’, אבל זה פשוט לא ייגמר (או ייגמר בספר). הטיפ שלי אליכם הוא להתחבר. לא משנה איפה ועם מי תטיילו - הצורה הטובה ביותר לגלות עולם היא דרך המקומיים. התרבות נמצאת באדם הפשוט, וזה שווה יותר מכל תמונה באינסטגרם.

// סופי דיאמנדי

Your email was successfully saved