הוא חזר מסרי לנקה זורח. אני לא יודעת אם זה בגלל כמה סנטימטרים נוספים של שיער שהספיקו לצמוח לו במהלך החודש הזה או בגלל הבעת הפנים השלווה שהייתה לו, אבל הוא הקרין מתוכו איזה אושר טבעי. אני מכירה אותו כבר שש שנים והספקתי לראות כמה גרסאות של אותו האדם, החל מהגרסה העייפה מהעבודה במלצרות ועד הגרסה המתוסכלת משירות הקבע שהוא לא הבין למה הוא חתם עליו מלכתחילה. אבל משהו בגרסה הזאת של “אחרי טיול” ישבה עליו כמו כפפה ליד.

נסענו לבר עייף (בכל זאת, ראשון בערב), הזמנו בירות והסיפורים החלו לזרום. עם כל לגימה הוא סיפר סיפור אחר: על הבוקר בו הוא קם ב-6 בשביל לגלוש, על האנשים המגניבים שפגש, על הלילה ההוא שבו הם הדליקו מדורה בחוף ואז כולם נרדמו, וכמובן על יום הולדת 25,  אותו הוא חגג עם קפה מעולה מול הים, ושזה כל מה שהוא היה צריך. החיוך שלי התרחב עם כל סיפור ובגוף שלי התפשטה תחושה של קנאה מהולה בשמחה.

ואז הגענו לשלב שבו אני צריכה לעדכן מה חדש בחיים שלי. בחודש הזה הספקתי להישבר מנטלית מלימודים, להתמודד עם תחושת ריקנות איומה ולהפסיק “קשר” עם בחור שלא בטוח שנמצא בקו השפיות. נכנסתי ללופ ופרקתי את תלונותיי בלב שלם, כאילו מבקשת ממנו פרספקטיבה גברית שתכניס בי היגיון פחות מנותח ממה שהחברות כבר נתנו לי. אבל כל מה שהיה לחוצפן הזה להגיד זה:
“אוקיי… אז מה?”
“מה אז מה? לא הקשבת למה שאמרתי?”
“הקשבתי. אני מנסה להבין למה זה כזה סיפור, מה אכפת לך?”

הוא לקח לגימה אדישה מהבירה שלו בזמן שהסתכלתי עליו מבולבלת. המעבד בראש שלי התחיל לרוץ במהירות בניסיון למצוא תשובה הולמת לשאלה כל כך מעצבנת, אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה
“כי ככה, כי זה לא בסדר”. 
“אוקיי, זה לא בסדר. אז מה עכשיו? למה כל השליליות הזאת?”
בהיתי כמה שניות והבנתי שאין לי מה לענות לו.
קל לדבר על אופטימיות כשחוזרים מסופקים כל כך מטיול, אבל זה לא הופך אותו לפחות צודק.

מה שמצחיק הוא שעד לא מזמן אני הייתי כזאת; לקחתי דברים ביתר קלות והאמנתי שאם לבעיה יש פתרון אז היא בכלל לא בעיה. הרי רק לפני שנה וחצי מצאתי את עצמי תקועה באמצע ההרים בבוליביה עם רכב תקול, אפס קליטה והתחלה של סופת שלגים, ובכל זאת אינסטינקטיבית התגלגלתי מצחוק מהמצב. לא הייתי לבד והיו לנו מים לשתייה וזה כל מה שצריך בשביל לשרוד, כך  שהתכנות במוח לא הפעיל שום לחצן מצוקה. לאן נעלמה הגישה הזאת?

בדרכנו הביתה פרקתי שאריות אחרונות של תסכול, בתקווה שאולי הן יגרמו לו להגיב אחרת כדי שארגיש שהתחושות שלי מוצדקות, אבל הוא מצידו לא התרגש. "אני פשוט לא רואה את העולם בצורה כזאת" הוא אמר ומשך כתפיים.
כמו שחוויתי את זה בעצמי, ככה ראיתי את זה גם אצלו - השדרוג של המחשבה למחשבה שרואה דברים בצורה נקייה וברורה יותר, מחשבה שיוצאת מנקודת הנחה חיובית וממשיכה באותו המסלול מבלי לזלוג לדאגות חסרות תכלית. 

זו דרך חשיבה שצריך לדעת לתחזק, כי השגרה נוטה להשתלט עליה ולשחוק אותה, עד שלבסוף היא נעלמת כלא הייתה. נזכרים בה מדי פעם כשנתקלים בתמונות של אותם ימים, כשהכל נראה פשוט יותר למרות שהכל היה מורכב יותר, וממשיכים להאמין שאז היה טוב יותר למרות שגם עכשיו לא רע בכלל.
אז תודה, “מר זורח”, על הניעור. ותפסיק לשאול שאלות מעצבנות.

// סופיה דיאמנדי

Your email was successfully saved