הראש הוא המודיעין, הלב הוא החייל בשטח, והקשר ביניהם אבד מזמן.
כמות אדירה של מידע עברה בראש, והוא כבר הספיק לעבד ולחשב ולבנות מערכה מנצחת, אבל הלב בשלו, פועל על עיוור וסופג פגיעות על ימין ועל שמאל.

ככה זה היה איתך מהרגע הראשון - הראש הוא המבוגר האחראי, יודע מה אסור ומה מותר, מחפש נתיבים להימלט מאסון אפשרי; אבל הלב שרף גשרים וניתק חוטים, החליט על דעת עצמו ללא כל התחשבות בדעתו של הראש ונכנס אל תוך התופת.
ולי לא נותרה ברירה אלא להילחם בך.
או יותר נכון, בבן-אדם הזה שהפכת להיות, שמנסה בכל כוחו לכבוש את המקום שבו אני מאחסנת את מי שפעם היית.

בצעד טקטי נמהר, ויש שיגידו טיפשי לחלוטין, דאגתי לשמר אותך כל כך עמוק בלב, שספק אם תצליח בכלל להגיע אליו. הלב שלי גדול דיו ומסובך דיו בשביל ללכת בו לאיבוד.
אתה ללא ספק יריב ראוי - יש בך נחישות להרוס ולרמוס כל פיסה טובה שעוד נשארה לי, עד שאניף בתבוסה דגל לבן שיגאל אותי מיסוריי. אתה בונה על התשישות שלי, על טעות חובבנית אחת שתעניק לך פתח לנוק-אאוט מכריע, כזה שיגרום לי לוותר על מה שאתה כבר ויתרת.

אבל אתה שוכח שאני פייטרית לא קטנה. אני אתחזק חומות גבוהות ואיתנות של אשליה, שחוצצות היטב בין מאמצי הלחימה שלך לבין המטרה הנכספת. אני אהדוף בכל הכוח חצים של אדישות, שישרטו עמוק יותר וינקבו חורים חדשים בקירות הרגישים שלי, אני אדמם ואספוג פגיעות קשות במהלך המלחמה הזאת, אבל אני לא אכנע. לא לבן-אדם שהפכת להיות.

אתה לא תבטל את השיחות שנמשכו שעות אבל הרגישו כמו דקות בודדות.
אתה לא תחריש את הצחוק שצחקתי מהשטויות שלך.
אתה לא תעקור ממני את תחושת הביטחון והשלווה שהשרת עליי כשהיית קרוב.
אתה לא תמחק מהפנים שלי את החיוך שעולה לי בכל פעם שאני נתקלת בתמונה שלך.
אתה לא תהרוג את הפרפרים בבטן שמתעוררים כשעולה לי זיכרון מתוק באמצע היום.

והכוח שלי? הוא נטוע בכך שטמונה בי הגרסה המוצלחת שלך, ושאתה כבר לא תהיה טוב כמוה.

// סופיה דיאמנדי
 

Your email was successfully saved