בכל בוקר בשבועיים האחרונים אני שותה את כוס הקפה הראשונה שלי ליד חלון גדול שמשקיף על אגם רחב ידיים, שמסביבו בניינים בסגנון שהולם עיר סקנדינבית כמו שטוקהולם. למרות השעה המוקדמת קיימת תנועה של סירות מנוע וסירות מפרש לבנות, מה שמכניס לנוף המטורף הזה גם חיות מסוימת. וזה לא מזיז לי.

כמו שאני מכירה את עצמי, בכל יום אחר הייתי עוקבת בעיניים אחר הסירות ושובלי המים שהן משאירות אחריהן, מעיפה מבט לשמיים לראות את מצב העננים ובכללי מתפעלת מהשלווה שאיתה אני פותחת את היום שלי. אבל עכשיו - אדישות מוחלטת. זה לא מזיז וזה לא מעניין.
אומרים שמה שלא הורג - מחשל. אולי לא רק?

בשנה האחרונה, מאז שחזרתי מדרום אמריקה, מצאתי את עצמי מנסה לסלול את דרכי לאקדמיה. שלב שמרגיש לי די טבעי, אולי בגלל שזה המסלול המקובל של צבא-עבודה-טיול-לימודים ואולי בגלל שאני פשוט אוהבת ללמוד. בשנה החולפת עברתי קורסים ששייפו לי את המוח לצורה שתתאים למערכת, כי מסתבר שאם תעני כמה שיותר מהר על כמה שיותר שאלות כמה שיותר מטופשות זה בוודאי יחזה את סיכויי ההצלחה שלך באוניברסיטה, למרות שתואר ראשון, על פי רוב, שווה ערך לנייר טואלט.

אז התמודדתי עם האתגר בדם, יזע ו(הרבה מאוד) דמעות, שוב חרדות מבחנים ושוב הערכת אינטיליגנציה במספרים מתנוססים מעל הראש, חתמתי את המסלול הזה במבחן פסיכומטרי שני ועכשיו נשאר להמתין לתוצאות שיקבעו "מה הלאה". אז נכון, זה לא הרג אותי. השאלה אם זה חישל. כי התחושה כרגע היא שאני ריקה מתוכן.

יש אתגרים שבהחלט בונים אותך, במיוחד אם אתה מצליח לעבור אותם עם כל הקושי והתסכול, אבל משהו באתגר הזה לא מרגיש שהוא בנה בי משהו, להיפך - זה כירסם אותי לאט לאט עד שבסוף נשארתי ריקה. באופן פרדוקסלי, מרוב שהראש מלא במחשבות - הוא לא חושב על כלום, החיוך ומצב הרוח הטוב לרוב מבויימים, שיחות עם אנשים הופכות לסתמיות יותר וחסרות חשק וההיכרות שלי עם עצמי הולכת ומתערפלת. ניסיתי לכתוב אבל המוזה מסננת אותי כבר חודש, לא מעוניינת להתמודד עם מה שיש (או אין) לי בפנים.

יש לי אהבה עצומה לאנשים שהיו שם במשברים שלי במהלך הזמן הזה, שיודעים כמה גמורה הייתי, שידעו להרים אותי עם המילים הנדיבות שלהם ושיחות העידוד הארוכות, ובמקום כלשהו אני רוצה גם להגיד להם סליחה שלמרות הכל, כל המעל ומעבר שרק יכולתי לבקש, הגעתי לקו הסיום עם שברים ברוח. אבל היי - לפחות הגעתי!

הלוואי וזו רק ירידת מתח אחרי שנה כל כך אינטנסיבית, אבל עד שזה יעבור הפלייליסט מנגן את הגדולים שהתאימו עצמם למצב "המחשבות יבשות // אני עסוק בלחכות // אני לא מרגיש טוב".

// סופיה דיאמנדי

Your email was successfully saved