אחרי 6 וחצי חודשים של טלטלה מוחלטת, A.K.A הטיול הגדול שלי, שנתן לי מעל ומעבר כמעט בכל אספקט בחיים, חזרתי לארץ והתחלתי להתקדם לכיוון התחנה הבאה – לימודים. איזה לימודים? עדיין לא היה ברור, אבל היה לחץ להתחיל בצעדים ראשוניים.

נפרדתי לשלום מאלפי שקלים בשביל קורסים שילמדו אותי איך לחשוב "נכון" וכך מצאתי את עצמי שנה שלמה תקועה בין ארבעה קירות, בין אם בבית ובין אם בכיתה, עם הראש בספרים ועפרון בין האצבעות.
שנים חלמתי ללמוד בירושלים, אבל אחרי הכניעה (המטופשת) שלי לנתוני הביקוש וההיצע למקצועות, החלטתי לשנות כיוון לבאר-שבע, לטובת תואר בהנדסת תעשייה וניהול. מקורי. מי מכם שמכיר יודע שהביקוש להנדסה בבן-גוריון גבוה, ותנאי הקבלה בהתאם. שנה שלמה השקעתי את נשמתי בציונים ובקרב נגד חרדת הבחינות, שמסתבר שהשאירה צלקת, אבל רצה הגורל והיו חסרות לי פאקינג 5 נקודות בשביל להתקבל. 5. אחסוך מכם את תיאורי המשבר שהגיע בעקבות הידיעה הזו, אבל תהיו בטוחים שהוא היה נוראי.
 
שוב התערב הגורל וסדרה של מפגשים עם כמה אנשים שלא ראיתי יותר מדי זמן שפכה לי אור על הסיטואציה, ודחפה אותי לחזור לחלום שלי ללמוד בירושלים. שתבינו שכל הסרט הזה קרה ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. קו התקשורת ביני לבין החלטיות לוקה בחסר בזמן האחרון, כך שההתלבטויות והחששות רצו בראשי יותר מכל דבר אחר, אבל כשאבא אמר אמרה רוסית ידועה "העיניים פוחדות - הידיים מבצעות", מצאתי את עצמי מקלידה נתונים במערכת ההרשמה של האוניברסיטה העברית. שבוע אחרי תחילת הלימודים כבר הייתי סטודנטית מן המניין.
 
אני נוטה להגדיר את עצמי אדם ספונטני, אבל גם חסידה גדולה של סדר. להתחיל לימודים בלי ידע בסיסי על איפה מתחילים, מה עושים, למי פונים ואיפה לעזאזל גרים כן מנעו ממני לקפוץ למים בלי לחשוב פעמיים. אז חשבתי ופחדתי ובכיתי והתפרקתי, עד שהעזרה העצומה של הסובבים אותי העניקה לי בלון אוויר בזמן שבלעתי מים בבריכה העמוקה.

זה אחד הצעדים המפחידים ביותר שעשיתי בחיי – אבל גם הכי משתלמים. אז נכון שאני עדיין נוסעת כל יום בקו אשדוד-ירושלים, עושה שיעורים ומטלות בשעות לא שעות וישנה פחות מסטנדרט מטכ"לי, אבל אני לא מתחרטת לא לרגע ולא לשנייה על זה שהלכתי אל הלא נודע. דברים משתבשים לטובה. אני כרגע נמצאת בנקודה בחיים שבה קיים סכסוך ביני לבין אלוהים, אבל ההכוונה הזאת, ההחזרה לתלם שלימדה אותי לא לוותר ולא להתפשר על החלומות שלי, כן מרגישה כמו דחיפה של משהו שגדול ממני.
 
אז הנני. סטודנטית שנה א' לסטטיסטיקה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית, שיהיה לי בהצלחה.

// סופיה דיאמנדי

Your email was successfully saved