היא עוד רגע נגמרת, שנת 2018. חשבתי ש-2017 דפקה הופעה עם הטיסות לחו"ל, החוויות שנחרטו לי באופי וערימות הדברים שגיליתי על עצמי כשהעזתי לצאת מאיזור הנוחות שלי, אבל בזמן הזה 2018 הביטה מאחורי הקלעים. היא רק חיכתה לתור שלה לעלות לבמה והבטן התהפכה לה מרוב התרגשות, וכשיצאה לאור הזרקורים חטפה פחד במה ואני הפכתי למשותקת.

אז מה היא עשתה לי? בעיקר איתגרה אותי מנטלית; היא הפגישה אותי עם כמה מהפחדים הכי גדולים שלי שהם להיכשל ולאכזב, ולא סתם הפגישה - הצמידה אותנו פנים אל פנים, כל כך קרוב שראיתי להם את הלבן שבעיניים; היא לקחה ממני כל טיפת עצמאות שהייתה לי והכניסה אותי לחדרים מנוכרים עם כיסא, שולחן וספרים; היא גרמה לי להיות תלויה בכל דבר שהוא לא אני; לתקופה קצרה היא גם גנבה לי את המטרה ויחד עם זאת גם את החשק לקום מהמיטה בבוקר. היא הייתה ביץ' רצינית, כזאת שלא הייתם רוצים שתהיה בסביבה שלכם כי כל כולה פשוט וייב רע.
אבל אחרי כל הרחמים העצמיים, תחושות התסכול והפחד המבעית שמי שאני פשוט "לא מספיקה", היא החלה לנגן מנגינה אחרת.

היא הביאה לעולם את הילד הכי יפה בעולם, ליאם הקטן, שהפך אותי לראשונה לדודה גאה; היא העניקה לי זמן יקר מפז עם האנשים המדהימים שבחיי, שאני כל כך אוהבת ומעריכה; היא הכניסה בי את גורם ההפתעה, שעזר לי לצאת מהקיבעון ולבסוף להביא אותי לירושלים, מקום שבו אני כבר מרגישה כל כך בבית; היא הראתה לי למה אני מסוגלת; היא החדירה בי כמויות אדירות של ביטחון ואהבה עצמיים שלא היו בי שנים, כאלו שמשכו אליי עוד אנשים טובים שהרחיבו את מעגל האהבה שלי; היא נתנה לי מטרה.

אני כותבת לכם מהמרפסת של ביתי החדש בירושלים, בחדר שלפני חודש לא האמנתי שיהיה לי, עם מטלות של סוף סמסטר שמתחילות להצטבר ב-To Do List, מתמודדת עם הקור שאני כל כך לא מסמפטת ועם חיוך יותר רחב מהחגורה של אבי ביטר.

המסר שלי אליכם לקראת 2019 הוא לקבל את המשברים באהבה. כשקשה, כשלא ברור, כשנדמה שכל העולם פועל נגדך, כשהמאמצים והדם והיזע והדמעות כולם הולכים לפח, כשהשמש מאירה בחוץ אבל לא מצליחה לחדור לבפנים, כשבא לכם לזרוק הכל לקיבינימט ולהתחיל חיים חדשים במדינה חדשה עם שם חדש ואקזוטי - את כל אלו חבקו בעוצמה ואמצו קרוב אליכם, כי אלו הם המוליכים שמכוונים אתכם למקום אליו אתם באמת צריכים להגיע. אל תתכחשו להם ואל תתעלמו מהם, קבלו אותם באהבה גדולה ותגדלו מהם בתור בני אדם, כי אחרי כאב מעריכים את השמחה, וכי אחרי נפילה מעריכים את העלייה, וכי אחרי סלידה מעריכים את ההבנה.

תסמכו עליהם אבל אל תורידו מעצמכם את האחריות; תעזו לעשות את הצעד הבא, בעיקר אם הוא מחוץ ל-comfort zone, כי להיתקע באיזור הנוחות לא מוליד דברים חדשים ולא מקדם לשום מקום. תתנסו ותנסו, כי אם לא תנסו - איך תדעו?
מי ייתן ובשנה האזרחית הבאה עלינו לטובה ניתן לעצמנו להיות מאושרים יותר, אהובים יותר, מקבלים יותר, בריאים יותר, נועזים יותר, נחשקים יותר, משוחררים יותר והרפתקנים יותר.
Give it to us 2019!

// סופיה דיאמנדי

Your email was successfully saved