"מאמי", אני מסתכלת עמוק לתוך העיניים הכחולות שלו באור ראשון של בוקר, "אני לא יודעת".
"מה את לא יודעת?" הוא משיב לי בחיוך אמיתי אבל מבולבל, "בכלל לא שאלתי כלום".
"אני לא יודעת אבל!", אני פוצחת במונולוג שמפתיע אפילו את עצמי, "אני לא יודעת מה אני הולכת להגיד עכשיו, ואני לא יודעת מה אני עושה פה, בדירה שלך, בשלב כזה מוקדם, ואני לא יודעת איך אני אסתדר עם כל השינויים האלה שהולכים לי עכשיו בחיים, ואני לא יודעת מה אני אגיב לך כשתגיד לי שאתה אוהב אותי, למרות שכבר כל כך הרבה פעמים עברה לי בראש המחשבה שגם אני, אוהבת, אבל שמרתי אותה בלב".

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941

לרגע אני מרגישה שאתה לא יודע מה להגיד, אבל אתה דווקא כן. והספקות שלי, שבכל פעם נשמעים בדיוק אותו הדבר, מתקבלים כל פעם אחרת. ואולי זה בדיוק מה שהייתי צריכה - ניסוי וטעייה. הפעם אתה רק מרגיע אותי, רק מסתכל ואומר שגם אתה לא יודע, וזה בסדר לא לדעת לפעמים, לא הכל צריך להיות ברור והחלטי.

אני מסתכלת עליך בציפייה של ילדה מתלמדת, כאילו אמרת דברים שלא ידעתי מראש, אבל האמת, שאני רק בוחנת את היכולת שלך להתנסח באופן שמותאם ישירות ליכולת שלי להכיל את המילים שתגיד. כי שנינו יודעים, שאתה כבר החלטת עלינו כבר מזמן, זאת רק אני, הלא וודאית.

אתמול, כשאמרתי לך באמצע הלילה שאני לא יודעת, הכנעת אותי במשחקי כוחות. הסתכלת עליי במבט הכי רציני שלך, ונישקת אותי באופן שלא איפשר לי לקחת אוויר כדי לחזור על עוד משפט מבולבל.

האלכוהול, והחושך, והחשק, הכניעו אותנו, וידעת שזה הזמן להגיב במעשים על הלבטים שלי, הרי שפת הגוף לפעמים מדברת בשבילנו, פותרת בעיות ברגעים שלמילים כבר אין מקום. ועם כל מבט, כל אחיזה, כל תנועה, בתוכי, שכנעת אותי עוד, שאולי אני דווקא יודעת שאני בדיוק במקום המתאים.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942-1

אין לי פרפרים בבטן. לא הרגשתי אליך וואו לפני הדייט הראשון, לא התקשרתי לחברה ואמרתי לה שתכלס הכי בצחוק בעולם אבל וואלה עוד שנתיים זורם לי איתך חתונה, לא דמיינתי איך אני מביאה אותך להורים ואתה מרשים אותם בלי שאפילו הכנתי אותך אליהם מראש. לא ציפיתי בהתרגשות שיא להודעה שתשלח לי בבוקר, וגם לא לטלפון בסוף היום, פשוט כי ידעתי שתתקשר. ולשם שינוי, זה עשה לי טוב, זה עשה לי הכי טוב בעולם.

לא הרגשתי איתך על רכבת הרים, לא טרפת לי את הקלפים אחרי שסידרתי אותם כל כך יפה לעתיד חיי, אבל באת וליטפת לי את השיער בלילה כשהמחשבות השתלטו לי לרגע על הראש ועשו דמעות בעיניים. אתה לא כל מה שחלמתי שתהיה, או כל מה שרציתי שתהיה, וכל פעם מחדש אני מופתעת שאנחנו נפגשים פעם נוספת. וזה למרות, או אולי בזכות, אלפי השינויים שאני עוברת בתקופה הזאת עם עצמי.

אתה לא עושה לי פרפרים בבטן, וזה מוזר, ואפילו קצת מתעתע, אבל אולי למשוגעת כמוני, דווקא הרבה יותר מתאים דגי זהב. הם עושים לי רגוע ונעים, והם הכי הכי יפים, אולי, כי לשם שינוי, הם הדבר הכי מיוחד שהרגשתי עד היום. אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל למי אכפת, העיקר שבינתיים זה טוב.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%943

// סיגל אייפרמן

Your email was successfully saved